תודה זו לא מילה גסה

כותב ........ ומוחק..............

מה בעצם אפשר? מה בעצם אפשר לכתוב בתקופה הטעונה הזאת? אם פעם הייתי פורה בכתיבה שלי וכותב כל יום פרק בבלוג שלי והיום........יוצא לכתוב פרק פעם בשלושה ימים וגם אז אני יושב כותב ומוחק, מתחבט עם עצמי על מה לכתוב ולמה לי לכתוב ושואל את עצמי אם לא כתבתי כבר על הנושא כזה או אחר: הולך ובודק בבלוג ומוודא שבעצם אני לא חוזר על עצמי שוב ושוב ושוב. מי אמר על אלה שחוטאים בכתיבה לא מתייסרים ומתחבטים.

*******************

תודה זו לא מילה גסה.

כל אדם שאנחנו פוגשים יכול לסמן נקודת מפנה שאנחנו בכלל לא מודעים אליה. כל פגישה מקרית עשויה להיות תחילתו של רומן, ומשפט אחד של מישהו זר עשוי להסיט אותנו לשביל אחר לגמרי במסלול חיינו. אז תזכרו את זה, תכירו ותוקירו תודה, ככה בקטנה, מול האנשים שאתם פוגשים בדרך אל האושר.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוזר לאחרים להתפרסם, להצליח, לזכות באהדה. אני בלוגר ומלונאי לשעבר. זה אומר שאני פוגש בנאדם, מדמיין את חייו על עמוד או ארבעה - ואתם קונים את מה שהוא מוכר לכם. לא כולכם, לא תמיד, אבל זה הדיל: לא משנה איך קוראים לך ומה כותבים עליך, העיקר שמאייתים את שמך נכון.

 

מעולם לא היתה לי בעיה עם זה, כל עוד יש סיפור מעניין מאחורי הדמות, מצדי שתמכור שוקר חשמלי לכינים (בטוח יהיה מי שיקנה את זה, אני למשל). מה שיש לי, זאת בעיה עם אנשים שלא יודעים להעריך את מה שעשית בשבילם.

 

על כל מאה קוראים יש אחד בלבד שטורח להגיד "תודה", ואני לא מגזים. זה לא אומר שהוא לא אהב מה שכתבתי, להפך, הוא מבסוט אש, אבל תודה? למי יש זמן עכשיו כשהוא חצי סלב במכולת השכונתית. בהתחלה הייתי נעלב, בעיקר מהתחושה שלוקחים אותי כמובן מאליו, והייתי מתרגש מכל תודה אקראית. את אלה ששלחו לי זרי פרחים אני זוכר עד היום (היו כאלה בכלל?).

הייתי בטוח שהתחסנתי. אמרתי לעצמי שהם לא צריכים להיות אסירי תודה כי כל אחד מאיתנו עשה את עבודתו, ובאמת הצלחתי לשחרר, אלא שאז זה תפס אותי בחיים עצמם - חוסר הערכה מצד אנשים שאני עוזר להם מצליח להרעיד לי וריד במצח בדברים אחרים לגמרי. אתם מכירים את זה – אתם עוזרים למישהו למצוא עבודה, להגיע לרופא חשוב, מרימים טלפון (שלעצמכם לא הייתם מרימים!) וכשאתם שואלים "נו, הסתדר?" הוא שוכח שאם לא אתם – הוא לא היה מצליח ככה.

חשבתי שהתגברתי על העלבון כשמישהי סיפרה לי בהתלהבות על מיזם שהיא מקימה עם מישהו. "את צוחקת?", חייכתי אליה, "הכרתי ביניכם כשבאת להגיד לי שלום בקפה והזמנתי אותך להצטרף אלינו". נו, היא החמיצה פנים, מה זה קשור אלייך?. "כלום", עניתי, "הצלחת בזכות עצמך ובזכות היוזמה שנטלת, אני רק הייתי צינור ואני לא לוקחת לעצמי שום קרדיט, רק מזכיר לך שפגשת אותו דרכי". זה היה נראה לה מטופש, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, איך אני קשור בכלל.

 

היא צודקת, אני לא קשור, אבל זה לחץ לי בנקודות תורפה - בזה שסידרתי לחבר קרוב ג'וב חלומות והוא אפילו לא טרח להגיד לי שהוא התקבל, בזה שהשגתי חתימה למישהי כשאפילו לילדים שלי (יש לי בכלל?? אני לא זוכר וגם לא יודע) אני לא מבקש חתימות כי אני מובך, בזה שישבתי עם מישהי לייעוץ חינם אין כסף וכשרציתי לשאול אותה משהו היא לא מצאה זמן אליי.

 

יש סיפור על אחד שנכנס לכלא וכשהוא השתחרר בזכות חבר שלו, החבר לא הפסיק להזכיר לו את זה יום ולילה, עד שאותו אדם נשבר וצעק: 'אני מעדיף להיות אסיר מאה שנה ולא אסיר-תודה עוד רגע אחד'. להיות אסיר תודה זה ניג'וס, אבל להכיר תודה זו תכונה שכמעט נעלמה מהעולם. היא מסמלת ענווה, מחשבה על האחר, והיא יכולה לעשות כל כך טוב כשהיא קיימת וכל כך רע כשהיא נעדרת.

 

כל אדם שאנחנו פוגשים יכול לסמן נקודת מפנה שאנחנו בכלל לא מודעים אליה. כל פגישה מקרית עשויה להיות תחילתו של רומן, ומשפט אחד של מישהו זר עשוי להסיט אותנו לשביל אחר לגמרי במסלול חיינו. תמיד תזכרו את מי שהכיר ביניכם למרות שהספקתם להתגרש (הילדים שווים את זה), את זאת שהכירה לך את החבר'ה שלה וככה מצאת חברה חדשה ודרכה את בן הזוג שלך. תזכרו, תכירו ותוקירו תודה, ככה בקטנה, מול האנשים שאתם פוגשים בדרך אל האושר.

זה האושר.