זה אני

                        רשות המיסים ומשרד האוצר החליטו שבגלל שאני גיי ללא ילדים ואני מתחת לגיל 55 אני לא זכאי למענק עבודה!!!! 😡😡  תנו לי להבין משהו אחד: הקהילה הגאה לא משלמת מיסים??!! הקהילה הגאה לא עובדת??!! בתחילת החודש הגשתי תביעה למענק עבודה בפעם הראשונה בחיי. כעבור 9 ימים הרמתי טלפון לברר מה סטטוס התביעה ואז נאמר לי במפורש על ידי הנציגה שענתה לי: "בשל העובדה שאני לא נשוי ואין לי ילדים עד גיל 19 נסמכים על שולחני ואני גם מתחת לגיל 55 אני לא זכאי למענק עבודה". הלו???!!! אני לא חייב לתת דין וחשבון לכל אחד ואחת ובמיוחד למוסדות ציבור על חיי ואם כבר אני חייב לתת דין וחשבון אזי אני גיי אז למה אני לא רשאי לקבל מענק עבודה?? רק בגלל שאני לא נשוי ואין לי ילדים ואני מתחת לגיל 55? מי מבטיח לי שבהגיעי לגיל 55 אני כן אקבל מענק עבודה? למען הסדר הטוב: השכנה שלי שהיא בת 53, ללא ילדים, רווקה, ערביה - מוסלמית במשך שלוש שנים האחרונות כן מקבלת מענק עבודה כל שנה. אז רשות המיסים ומשרד האוצר, בואו ותסבירו לי דבר אחד פשוט מאוד: מדוע האפלייה המגדרית הזאת? כשהעלאתי בפני נציגות משרד האוצר ורשות המי

בלוג יקר, זהו חודש חלש מבחינתי ואני רק מחכה שהשמונה ימים הנותרים פשוט יעברו להם במהירות ככל האפשר......... פשוט לא בא לי על החודש הזה, פשוט לא. לא יודע איך ולמה להסביר את זה למה לא בא לי על החודש הזה: אם זה בגלל החום והלחות, אם זה בגלל שבחודש הזה אני מציין את יום השנה של אבי, אם זה שבכל שנה בחודש הזה מתרחשים מעשים מגעילים ודוחים שאנחנו כחברה מצקצקים וכעבור כמה ימים אנחנו כחברה שוכחים את הדברים הללו. הגענו למצב של ישראלי לישראלי זאב, חוסר פרגון, קנאה, צרות עין. ************************ כולם עסוקים בתוצרי הקורונה מבחינה בריאותי, כלכלית ונפשית, כולנו מדובר בתקופה קשה ומאתגרת. למרות החדשות הטובות על נרמול היחסים עם איחוד האמיריות, אני חש שאנשים (ואני ביניהם) נמצאים בקצה העצבים שלהם ואוגרים בתוכם כעס שמתפרץ בצורות שונות. אפשר להבין את העצבים החשופים של מי שאין לו אוכל להביא לילדים, של מי שהעסק שעליו עמל שנים קרס בגלל המצב, של מי שקרוב משפחתו חלה ומת, ושל מי שנכנס לבידוד 3 או 4 פעמים בתוך חודשיים בגלל החלטות משונות של משרד הבריאות. גם אנשים שמצבם הכלכלי טוב מאוד עצבניים בימים אלה, למשל מהעוב

כשאנסו אותי אף אחד לא הגן עליי, גם לא אמא שלי....... כששברו לי פנים אף אחד לא הגן עליי, גם לא אמא שלי....... כשהיו תופסים אותי בפינות לפרק לי עצמות גם אף אחד לא הגן עליי.... שהייתי חוזר הביתה כולי דם, הייתי מתחבא רק בשביל לא לקבל מכות על מה שקבלתי.....כל זה היה קורה בגלל האמת שלי...... אני עכשיו איפה שאני אחרי כל הכאפות שקבלתי....... ועדיין מקבל...... הייתי רוצה לראות את הילדה הזאת ולהגיד לה---- הכל קטן עלייך...... את חזקה.... אישה נולדה לסבול.... מישהיא יותר, מישהיא פחות...... ילדה שלי את לביאה......... קורים דברים בחיים שלא בשליטה שלנו......... לכל אילו שהיו שם, אני בטוח שיש / יהיו להם בנות / ילדים/ נשים שהכל יחזור אליהם בגדול......... יש אלוהים שרואה הכל ילדה שלי את חזקה והכל קטן עלייך....את חלמת.... זה לא קרה לך...... קומי מהחלום הרע הזה .... תתעוררי..... אני אוהב אותך מלכה שלי .......... תתעוררי מהחלום זה לא קרה לך...... אני מדבר מתוך ניסיון אישי גם אני הייתי בחלום הרע הזה....... ה - 30 או 40 או 100 או 1 הם יקבלו את החשבון שלהם. ************************************ כשמפחיד

 בלוג יקר, אני רוצה ברשותך לפנות לכל חבריי וחברותיי הדתיים והדתיות, החוזרים בתשובה, המתחזקים. כן, יש לי חברים שהתחזקו וגם חזרו בתשובה ודתיים גם. יש לי חבר אחד - שאנחנו מכירים יותר משני עשורים - שאני אוהב אותו אהבת נפש והוא בחוכמתו הרבה יודע לנתב את הדברים וגם יודע להיזהר בלשונו גם בשעת כעס, פנייה זו אינה מופנת אליו.  הרב קוק הוא לא רק אחד מההוגים הדתיים החשובים ביהדות של המאה ה-20, וככל הנראה ההוגה הדתי החשוב ביותר לציונות, הוא גם יוצר מוכשר ורב השראה שיצר טקטסטים מרהיבים בשפה העברית. אני מביא לפניכם מספר ציטוטים של הרב קוק: "כל הגדרה של אלוהים מביאה לידי כפירה. ההגדרה של אלוהים היא מעין פסל רוחני. כל התכונות שאנחנו מייחסים לאלוהים הן נכונות, רק כאשר אנחנו זוכרים, שאלו הם רק ניצוצות שמתגלים מתוך האור העליון שאינו יכול להתגלות".  "ככל שהאדם יותר גדול, יותר מסתתרת נשמתו, וצריך יותר לחפש את עצמו, להרבות בהתבודדות, בהתעמקות ובהשתחררות הדעה, עד שסוף סוף תתגלה אליו נשמתו".  "מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד.

ספר לי מה יש בסוף מה אגלה מה מחכה שם בקצה תגיד לי שיש סיבה שיש תכלית האם נחזור אל בראשית כי בלילות אתה יודע אבא מתגנב לו רגע עליו איש לא ישמע איש לא יבין אני מרגיש אותך קרוב ולא יכול בך לגעת תשיר לי שיר כאב שילטף לי את הלב אתה עדיין מטייל לי בתוך הגוף רואה אותי שקוף בין כל הזיכרונות בין הפחדים אתה נתת לי חיים ובלילות אתה יודע אבא מתגנב לו רגע עליו איש לא ישמע איש לא יבין אני מרגיש אותך קרוב ולא יכול בך לגעת תשיר לי שיר כאב שילטף לי את הלב ובלילות אתה יודע אבא מתגנב לו רגע עליו איש לא ישמע איש לא יבין אני מרגיש אותך קרוב ולא יכול בך לגעת תשיר לי שיר כאב שילטף לי את הלב ****************************** אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך על כל מה שראיתי בפניך על השלווה ללא מילים הניחוחות והצלילים הכל היה כל כך יפה בעיניך אבא, זוכר את השבילים לבית הספר את כל המנגינות מתוך החדר כשהקשבת איך אני שר עם המבט המאושר והחיוך המתחבא בין שפתיך אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח אני הלכתי וניסיתי לנצח ולא תמיד הבנתי איך כי לא הכל הולך אני שונה ממך אבל מאד כמוך אבא, הבית הישן מזמן איננו עברנו, התקדמנו, השתנינו ומ

 בלוג יקר, מודה ומתוודה אנוכי........... כי מתחילה אצלי סערת רגשות ככל שמתקרבים למועד יום השנה לפטירתו של אבי. נכון, כבר כתבתי רבות כמה שאני מתגעגע אליו וכמה הוא חסר לי. עברו להן 8 שנים מאז שנפטר ואני עדיין לא יכול להזיל דמעות על פטירתו, במיוחד מאז שהסתיימה לה השבעה. לו היה בחיים הוא היה חוגג את יום הולדתו ה - 85. לו היה בחיים היה מפרגן לי על הכתיבה שלי ומצד שני היה מבקר אותי על כמה וכמה החלטות שגויות שנתתי מאז........ במהלך ה - 8 שנים היו מצבים אחרי משמרות ערב כשהייתי מביט השמיימה ורואה עננים  בצורות שונות כשאחד העננים היה מושך את עיניי והייתי מרגיש שהוא מביט עליי מהשמיים יחד עם אמו ומלווים אותי הביתה........ לא מתכוון לחזור על מה שכתבתי כבר בעבר. על כמה שהייתי רוצה לבלות איתו לפחות עוד יום אחד, שעה אחת. אני מוכן לשמוע אותו עוקץ אותי באהבה שלו כלפיי על המוביילים שיש לי בבית ותכנון עיצוב הבית לפי תאוריית הפאנג שוואיי. אבי לבטח היה מברך אותי על ההחלטה שלי מלפני 3 חודשים על כך שהחלטתי לעשות הסבה מקצועית ולצאת לעבוד ולו כמאבטח. הוא לבטח היה נחרד מהמצב הפוליטי הקיים במדינה כפטריוט ישראלי א

  בלוג יקר, יום הראשון הוא הכי שחור.......... הרגע היית וכבר לא קיים הריח שלך שיזכיר את הים,  העיניים חומות מביטות דרכי ביום הראשון שאתה לא איתי. יום השני מבסר על עובדה. זה לא חלום, כן, זה קרה. הגוף מסרב להפנים ומיטה אוחז חזק בחבלי קבלה של אובדן התקווה. יום השלישי - יום של מיקוח. הקולות מתחילות את משע ומתן, תסריטים השונים רצים על המסך, לו היינו בזמן ומקום חלופי, ההתגלמות המושלמת של ״אתה ואני״. יום הרביעי יום הזעם. אתה עובר על כל הודעה בקפידה, למילים יש ניבים ונוטף מהם דם, יש גם כאלה שכמו המגף המטונף בועטות בפרצוף ושוברות את האף. יום החמישי יום הדמעות. להמיר את הכעס לרגשות, געגוע לקול וידיים חמות.רגעים מנחמים נעים במחול זיכרונות, זה הזמן לרחם על עצמך............ ולבכות. יום השישי הוא היום הסליחות. אל תתני לשנאה לבנות את הבית, לנעול מנעולים ולפרוס את הבד על שולחן מלחמה לכבוד השדים עד האור הלבנה. יום השביעי יום הפרידה. ההספד במדור האהבה ומקום בו היית נחרב בלי סימן חרטה, זה הזמן לעמוד, להביט בראי ופשוט להגיד: ״אתה מת בשבילי״. *************************** אני אחד כזה שכשאני נקשר רגשית הלב של

                                               בלוג יקר, מה זה שכחתי לעשות משמרות לילה........ לפחות עברו איזה שנתיים מאז שעשיתי בפעם האחרונה משמרת לילה כשהייתי עוד בענף המלונאות. מה פתאום עשיתי משמרת לילה? אחד הקולגות שלי בעבודה לא הרגיש טוב ואז המנהל שלי ביקש ממני באופן אישי שאעשה משמרת לילה ביום שישי. רק ש.......... לא טרח להגיד לי שהוא צריך אותי למשמרת ערב ביום למחרת. כמובן שסירבתי למשמרת ערב במוצאי שבת, התעקשתי לא להגיע למשמרת הזאת ושישנם עוד עובדים ושהוא ייתן את המשמרת הזאת למשהו אחר. לאחר התעקשות הוא חזר בו ונתן את המשמרת ערב למשהו אחר. כנראה חיפש פראייר וחשב שהוא מצא אחד כזה........ רק שהוא טעה. אני מקווה שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני עושה משמרות לילה, מאחר ואני לא מתפקד ביום שאני עושה משמרת לילה וביום המחרת. לוקח לי לחזור לתפקוד מלא משהו בסביבות יומיים - שלושה. מה לעשות??? זה אני. ****************** רק רוצה לחזור הביתה ולראות את אלפונסו שלי לחבק אותו ולנשק אותו. הידיעה שהוא יישן עכשו אצל השכנה שלי ובטח הא מרגיש שאני לא בבית והוא מתגעגע אליי (רק מקווה שהוא לא מלכלך לה את

בלוג יקר, בעוד שבועיים אמי ואני נציין את יום השנה לפטירתו של אבי בטרם עת. 8 שנים עברו להם, הגעגועים לא מפסיקים. השאלות והתהיות לא פוסקות. מי שאמר שהזמן עושה את שלו לא יודע וגם לא מבין מה זה באמת. ביקשתי מראש בעבודה יומיים חופש בשל כך, כי אני יודע שאני ארצה להתכנס בעצמי........... לפני מספר שנים - משהו לפני 2 או 3 - הייתי באירוע של הנכדה של דודה שלי, מצד אימי, שהיו שם אנשים שהכירו את אבי כשאחד מהם ציין בפניי שאני מתחיל לקבל את תווי פניו של אבי. התרגשתי עד לכדי דמעות, לא אשקר, ובאותה מידה לא נתתי לו להמשיך לדבר על כך שמא אמא שלי תשמע אותו ותתחיל לבכות. מה לעשות שאני מגונן על אמא שלי? מה גם שלא רציתי לבכות באמצע אירוע........ בעצם, הפסקתי לבכות מאז אותו שבוע נורא ומקולל מבחינתי. (כדרך אגב, אני רק מייחל לעצמי שהשנה בערב יום כיפור אוכל לעלות לקברה של סבתי האהובה, אמו של אבי, לאחר ששנה שעברה לא יכולתי בגלל שיום כיפור יצא בסמיכות ליום שסיימתי את טיפולי ההקרנות נגד הסרטן והייתי חלש יחסית). בשנתיים האחרונות הפסקתי להתחרבש עם עצמי בשאלות ותהיות ולתת לנשמתו של אבי מנוחה מתוך הבנה שזה לא יחזיר לי