זה אני

ביום שבת עברתי על אלבום התמונות שלי. (הוא לא כזה גדול). ראיתי בתמונות ילד קטן ושמנמן עם עיניים עצובות. ישנן תמונות בבגרותי שרואים שממש אילצו אותי להצטלם. נשארתי עם השאלות: מה קרה באותה תקופה? מה גרם לי להצטלם עם עיניים עצובות גם כשאני בין בני משפחה שלי במעגל הראשון? ריבונו של עולם, מה הם שם? למה? אני מפחד אפילו לשאול את אמא שלי על זה כי בטוח שאתקל בהתנגדות מצידה לספר את מה שלא ידוע לי: היא לא תרצה לדבר על התקופה ההיא. אבי נפטר לפני עשור ואין לי את מי לשאול חוץ ממנה.  כמה שאני זוכר דברים ועוד מגיל 4 אני לא זוכר מה קרה בתוך המשפחה הגרעינית שלי. אני כן זוכר שאמא שלי עברה ניתוח טחורים ראשון בילדותי וגם לא הייתה אישה בריאה בנפשה - עברה התמוטטויות עצבים - חרדתית עד עצם היום הזה. חרדתית שמתבטאת בחשדנות כלפיי אחרים ומה הם יגידו ובגין זה לא לחשוף יותר מדי. בגלל האובר חרדתיות הזו היא רבה, ניתקה קשר עם כל העולם ואחותו בזמנו. עד היום היא מסרבת לשתף בקושי שלה עם אחרים, לטענתה היא לא מחפשת צומי: מעדיפה להישאר עם הקושי האישי שלה בינה לבין עצמה. אני זוכר סיפורים שפטירתה של סבתי - אמא של אמי - נפטרה מס

אחרי ימים ללא כתיבה  חזרתי לכתוב שוב. אני לא יכול לתאר במילים את ההרגשה הזאת שהרגשתי ללא כתיבה. גם לא בטוח שאני יובן כראוי. ********************* יש בי פחד לא מוסבר ש...... אני יישכח, אני אשאר לבד, הרי לכל אחד מאיתנו יש את החבילה שלו ולא בא לו לשתף את האחר. Hello, anybody home? ********************* אתם יודעים מה זה להיות כותב/ת? בואו אני אספר לכם כמה סודות. להיות כותב זה להיות חבר ואז אומן אבל בשקט לא מוערך כאילו לא קיים. אין לנו קול שגורס לייקים או מצחיקים כמו המצב של הדור שלנו. פשוט אנשים לא פשוטים מזוכיסטים שאוהבים לחפור בפצעים של עצמם לחטט בתוך הזיכרונות להרגיש הכול ברגע כל פעם מחדש כדי לשתף ולהראות לאנשים שאפשר להרגיש ביחד ולא לבד להיות כותב זה להיות הפסיכולוג של כולם אבל האחרון שיכול לייעץ לעצמך זה אתה. כולם מצפים ממך לתשובות נדושות ולהיות האדם ״הכותב״ שאתה. כמו לראות את העולם בצורה אחת וכולם רואים אחרת זה לחשוב 24/7 על רגשות ועל מה שלא מחבק אותך בלילות יותר על מה שלא הצליח ולמה על הסקס והדייט הראשון להיזכר בכל הדברים הקטנים שאף אחד לא זוכר חוץ ממך ועדיין להוציא מזה אגם של מילים

תובנה: כמו כל אדם גם אני מחפש צומי.  מי לא רוצה צומי? מי לא רוצה שיתייחסו אליו? מי לא רוצה שיחמיאו לו? שהוא נראה טוב. על הלוק שלו. על המשקפיים החדשות. על הזקנקן שלו. שנראה צעיר לגילו. שירד במשקל. במאמר שפירסם יואב ברנזון משנת 2008 בנושא "מהי התמכרות לתשומת לב?" הוא מתייחס ל מה קורה לאנשים שמכורים לתשומת לב, מהיכן זה נובע ומה ניתן לעשות כדי לשנות זאת?  אינטרסנטיות, שעמום ואגו.  אנשים אינטרסנטיים, משועממים או אגואיסטיים הם  אנשים שתמיד זקוקים ומכורים לתשומת לב מאחרים. הם יהיו מוכנים להשיג את אותה תשומת לב בכל דרך ובכל אמצעי, אפילו במחיר של פגיעה בעצמם. צורך בתשומת לב הוא צורך מזיק והרסני, כי הוא צורך ריקני, חלול, חסר משמעות ומחליש. זו הסיבה מדוע אנשים שמכורים לתשומת לב הם אנשים מדוכאים, שליליים, לא מרוצים ולא מסופקים לעולם - כי זה בלתי אפשרי להגיע לסיפוק ואושר מתשומת לב חיצונית, יהא גודלה ועוצמתה אשר תהא.  לעומת זאת ישנו מאמר מיום 15 בפברואר 2022 שנכתב על ידי אופיר ברנשטם בנושא " למה תשומת לב חשובה וכיצד לשפר ולהעצים אותה?"  תשומת לב היא היכולת שלנו לבחור ולהתרכז במי

לא ביקשתי להיות קורבן אונס. לא ביקשתי להיות מוחרם כיתתי - שכבתי. ולא זו המצאה, גחמה, שלי רק בכדי לקבל צומי. לא ביקשתי להיות חולה בסרטן הערמונית שבגינה טופלתי ב - 38 הקרנות יומיות.........וכן, החלמתי. לא ביקשתי לעבור תאונת עבודה שבה ריסקתי את יד שמאל עם ניתוח של 4 וחצי שעות. מרוב המקרים הללו יצאתי מחוזק, עם תעצומות נפש גדולות שאני לא יודע אם היו לי אם לא הייתי עובר את האונס, חרם כיתתי - שכבתי ואת מחלת סרטן הערמונית.  אני יכול ש - 3 מהאנסים שלי כבר לא בחיים, הרביעי - למיטב ידיעתי - נכנס ויוצא מהכלא והחמישי סולק מהמשטרה בגלל התנהגות לא נאותה - מבחינתי חמשת האנסים קיבלו את עונשם (אמרו לכם לא להתעסק עם יהודי ממוצא טורקי שהוא רוחני). וגם לא אכפת לי מה קורה עם שאר בני כיתתי. ************************* כל בוקר הוא בריאת עולם קטנה. העולם עושה ריסטרט, השמש חוזרת לעוד יום עבודה, והזדמנויות חדשות ומדהימות זורחות איתה. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תקופות שהן לילות, אבל לכל אחד מאיתנו יגיע בוקר של התחלה חדשה. אף פעם אל תשכחו את זה. אז תעזו, תחלמו, תנסו דברים חדשים. כשאתם קמים בבוקר תגידו תודה על כל טעות של

הריני כאן.... שוב. בימים האחרונים לא כתבתי כי התחרבשתי ביני לבין עצמי. הייתי כמו אריה בתוך כלוב. הלקתי את עצמי. בכיתי בכי מר עד השמיים, בוכה גם עכשו. פאקינג 30 שנה עבדתי ובשנה האחרונה לא עובד בגלל תאונת עבודה שבגינה יש לי פוסט טראומה. יש כאלה שמפנים אותי לכל מיני סדנאות כשבסך הכל אני מבקש יחס אישי של אחד על אחד, חיבוק, אוזן קשבת לא סדנאות המוניות. מי שמכיר אותי, מי שמקשיב לסיפור חיי והאונס שעברתי ואיך התמודדתי טוב מאוד עם זה מזכיר לי שאני חזק ומסוגל להתמודד עם כל דבר. ישנם רגעים שאני פשוט נשבר ושאני זקוק לנוכחות של חבר רק שיישב לידי וישתוק, שיקשיב לשתיקה הרועמת שלי. למה אני לא מרגיש חזק כל כך? למה אני מרגיש שעל כל דבר אני צריך להילחם על מה שמגיע לי? אין לי סבלנות כבר........ היא פוקעת......... גם לסבלנות יש סוף. *************************** שכל אחד יחיה את חייו איך שהוא רואה לנכון. ושלא יגיד לאחר איך לחיות. אתה רוצה לשמור שבת? תשמור אתה. אתה רוצה להיות בסדנא בנושא קלילות? תהנה מהסדנא. אתה הולך לסדנא ויפאסנה? יופי לך. אל תכריח אף אחד בנושא. מה שעושה לך טוב זה לא אומר שלאחר זה יעשה טוב. נ

איפה אנחנו? מדוע מדברים רק על הנשים קורבנות לאונס וקורבנות לאונס מילולי? מדוע לא מדברים גם על גברים שנהפכו לקורבנות לאונס? רק בגלל שגברים מפחדים להיחשף, לדבר, לספר? נותנים במה טלוויזיונית לנשים שעברו אלימות פיזית לא נותנים במה טלוויזיונית לגברים אלימות פיזית. נותנים במה טלוויזיונית לסרטן השד, לסרטן הרחם, לסרטן השחלות אבל לא נותנים במה טלוויזיונית לסרטן הערמונית. גבר שעבר אונס ו / או חלה בסרטן הערמונית זה לא מספיק אייטם!!!!!! כשאני התנדבתי להיחשף כקורבן אונס קבוצתי וחרם כיתתי - שכבתי וכחולה סרטן ערמונית - כי רציתי לעודד מודעות ולתת חוזק וחוסן לגברים אחרים - אף גורם שפניתי אליו לא טרח לחזור אליו, כולל "גלית ואילנית" ו - "חדשות הבוקר עם ניב רסקין" ו - "גלית ויואב". בושה לתוכניות הרדודות הללו. גם ערוץ 13 וגם "כאן" לא חסר להם סירובים. ו...........אני לא מחפש פירסום. יהיו כאלה שיקומו עליי ויגידו שלא כל הגברים רוצים להיחשף, לדבר כי הם מפחדים שזה יפגע להם באגו הפרטי שלהם. אני מסכים ללא ספק. לי לקח 12 שנה לדבר על האונס הקבוצתי ועל החרם הכיתתי - שכבתי שעבר

ישו אומרים הלך על המים אדם ראה איך מתחילים חיים משה פתח את הים לשניים ודיבר עם אלוהים אברהם היה אבינו ליחזקאל היה חזון ורחב לא תאמינו בין השאר מכרה מזון כשאני חושב עליהם אז איפה אני ואיפה הם איפה אני ואיפה הם כשאני חושב עליהם שמשון הרג אריה בידיים ליוסף היה חלום דוד היה יפה עיניים לוט שתה כמו לוט בסדום איזה חכם היה קהלת מתושלח חי בלי הפסקה נח היה תמים כמו ילד הגר הייתה אישה מוכה כשאני חושב עליהם אז איפה אני ואיפה הם איפה אני ואיפה הם כשאני חושב עליהם ישו אומרים הלך על המים אדם ראה איך מתחילים חיים משה פתח את הים לשניים ודיבר עם אלוהים לקנא פשוט לקנא לא באמת ולחשוב שכל הקדושים האלה שם למעלה למעלה נפגשים ברקיע השביעי לילה לילה פותחים שולחן ושותים כוס יין משובח ולא מפסיקים להיזכר בגעגועים כמה טוב היה אז בתנ"ך כשאני חושב עליהם אז איפה אני ואיפה הם איפה אני ואיפה הם כשאני חושב עליהם.  (מילים:  יהונתן גפן  ו יוסי בנאי ) *************************** תגידו.............. איפה אני באמת בכל הסיפור הזה? איפה הנפש שלי? האם גם לי לא מותר להישבר מדי פעם בפעם? איך זה שאתם לא רואים, סופרים אותי כאד