זה אני

התחלה עשויה לעורר תקווה והיא עלולה להיות מוקד למתח. היא מסמנת את מה שיבוא, אך מלמדת גם על מה שהגיע לקיצו. התחלה היא ערך טעון ומלא ניגודים ויופי.  חזרתי לענף המלונאות בתחילת השבוע. הפעם לתפקיד של סגן וממלא מקום של מנהל קבלה במלון בוטיק ברמת גן, שאמור להיפתח בקרוב. יש כל כך הרבה דברים שצריכים לארגן, לסדר, לקשר. תכלס.............. ידעתי לקראת מה אני נכנס. גם לא מפחד מהעבודה. המנהל שלי ואני משלימים אחד את השני. גם ככה אני וורקהוליק. גם ככה אנחנו מתנהלים תוך כדי תנועה. לא תיארתי לעצמי כמה התגעגעתי לתחום הזה, לפחות ממה שנשאר ממנו. אני רק מקווה לזמנים טובים יותר. אני אופטימי מאוד. *********** 1.  "זו גישתנו בתחילתה של משימה קשה, יותר מכל דבר אחר, שתשפיע על תוצאה מוצלחת". וויליאם ג'יימס, פילוסוף ופסיכולוג 2.  "לאהוב את עצמך היא תחילתו של רומן לכל החיים". אוסקר וויילד, סופר ומחזאי 3.   "לא  מהמוות צריך לפחד האדם, אלא עליו לפחד שאף פעם לא יתחיל לחיות". מרקוס אורליוס, קיסר רומא ופילוסוף סטואי 4. "רבים  העולמות כרבות סוגי הימים, וכשם שאופאל משנה גווניה [...]

יושב מול המחשב ומתלבט מה לכתוב...... כותב ....... מוחק...... הראש מלא במחשבות............ על המצב הביטחוני, מצד אחד, ועל ההשלכות על חיי היום יום מצד שני. עברו 6 ימים מאז שכתבתי בבלוג האישי שלי. 6 ימי עבודה: איך לארגן את הקבלה, לחפש עובדים ועובדות לקבלה, לשתף פעולה עם מנהל הקבלה ועם המנכ"לית, עוד ועוד. אני לא מתלונן בכלל, נהפוכו: נהנה מאוד מהאתגר הגדול הזה בפתיחת מלון. משתדל להיות ממוקד במטרה, מרגע שעולה לאוטובוס בבוקר לעבודה ועד מתי שאני עולה לרכבת חזרה הביתה. הבנתי שאסור לי להביא את העבודה לבית, פשוט אסור לי.  נהנה מכל רגע שאני בעבודה שכל כך מכיר ואוהב..... פשוט לא להאמין שהתגעגעתי לעבודה המלונאית....... ועוד לסביבה המלונאית שאני כל כך מכיר ואוהב. ***************** עדיין יש לי מחסום כתיבה על הבוקר. לא רוצה לכתוב רק על העבודה. לא רוצה לכתוב על המצב הפוליטי -ביטחוני. פעם הייתי פורה בכתיבה שלי וכותב כל יום פרק בבלוג שלי  והיום............. יוצא לכתוב פרק פעם ב...........  וגם אז אני יושב כותב ומוחק, מתחבט עם עצמי על מה לכתוב ולמה לי לכתוב ושואל את עצמי אם לא כתבתי כבר על הנושא כזה א

הייתי שם כשרצית חבר, ידיד, כתף לבכות עליו, לקבל חיבוק. אז...... הייתי. עכשו אתה לא צריך אותי..... סבבה. אני ממשיך מכאן. בלעדייך. מי שלא רוצה את חברתי, את ידידותי, את הצעותיי, לא צריך. תתמודד לבד. בלעדיי. אני ממשיך הלאה. מכאן. ************ אל תגיד לי שאני כותב שטויות  בבלוג שלי כי זה הבלוג שלי ורק שלי!!!! אני מנהל את הבלוג שלי, אני כותב בו, הבלוג שלי # היומן הדיגיטלי שלי כמו אלף ואחד דברים שהם שלך כמו שאני לא אומר עליהם שהם שטויות. לא ציפיתי וגם לא מצפה שתבין את כל הדברים שאני כותב. אני ממשיך מכאן הלאה. ************* בחיי את שלי כבר עשיתי. עברתי מה שעברתי. עשיתי כבר חתיכת קילומטראג' (בסך הכל בן 52) לא מאחל לאף אחד את הסיוט הנוראי הזה היום אני מסתכל קדימה שואף לטוב ביותר שואף להיות מצויין אז, נכון אולי...... לא אהיה מוקף בחבורת "חברים" מעדיף להיות מוקף בקומץ חברי אמת שהם יהיו שם בשבילי כמו שאני בשבילם. ************* חלק מהימים היפים שבחיי עוד לא קרו אני ממשיך הלאה באופטימיות.

בחיים האלה הבנתי, שלפני שאני הולך להיות חכם, קודם כל עליי להיות בן אדם. חז"ל לימדו אותנו כלל חזק מאוד:"דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר להיות בן אדם הרבה יותר חשוב, לפני שאני הולך להיות חכם. אתם יודעים למה? ברגע שאני רוכש השכלה, ומזניח את המידות שלי, יהיה לי קשה להודות בטעויות שלי. אני אתחיל לחשוב שאני הכי צודק, הכי טוב וחכם, וככל הנראה כולם מסביבי, טיפשים ללא הפסקה. אבל כמה יפה לראות אדם, הבקיא בכל חוכמות החיים, ועדיין נשאר בן אדם? לא מתנשא, לא מלגלג, לא צוחק, לא פוגע, אלא רואה את כולם, בגובה שווה עיניים, ואולי אפילו רואה את כולם מעליו, כי הוא החכם שלומד מכל אדם, אפילו חרש שוטה וקטן? כמה ענק הוא האדם, שיודע להתנצל במה שהוא עשה, ולא מחפש להיות צודק, כל הזמן? כמה יפה האדם שיודע להגיד:"אני מתנצל,אני רוצה שתגיד לי איפה טעיתי?" כמה חזק הוא הבן אדם שמסוגל לפתוח דף חדש עם עצמו ועם העולם? כמה טוב הוא האדם שלא מזכיר את בעיות העבר,וחושב בעיקר איך להתחיל מהתחלה? כמה יפה לראות בן אדם שלא משנה מי הוא או מה הוא, וכמה חכם ומצליח הוא, הוא צנוע ועניו הנצמד, לפשטות של החיים, והוא טוב

הבנתי...... הבנתי טוב מאוד...... אל תקראו את הפרקים שאני מפרסם. זה לא ימנע ממני להמשיך לכתוב ולפרסם. אני מבין שאין לכם כוח לקרוא ועוד צרות של אחרים, עלאאק צרות. אני כותב קודם כל, אבל קודם כל, בשביל עצמי. יש לי כישרון כתיבה וכישרון התבטאות. לא יעזור לכם בית דין אני אמשיך לכתוב. נכון, ישנם נושאים שאני כותב עליהם שלא לכולם זה מתאי מה שאני כותב ואם אני לא אכתוב וגם אם לא תקראו אז איך תלמדו על השקפת עולמי? אני כבר לא כותב על חיי הקהילה הגאה משום שהבנתי שלא כולם אוהבים לקרוא על הקהילה וגם אני לא יכול לכתוב כשכבר אני לא פעיל בכלל בתחום הקהילה. ובכל זאת........ מכאן ועד לא לקרוא את הפרקים??? הרי הם נכתבו בדם ליבי. כל פעם שאני משחרר פרק אזי אני מרגיש ערום כביום היוולדי. חשוף בצריח. סבבה........ אל תקראו...... (אני רואה מי קרא ומי לא קרא) אל תעשו לי טובה. אמשיך בכתיבה. ************** אור עולה בבוקר על אגם רחוק (זוכרת) כן אני זוכרת ולא אחדל ולא אשתוק אור שמבשר את ההשכמה והזריחה (זוכרת) רק לראות עוד פעם יותר מזה איני צריכה ש מ ש, הביאו שמש עם שמי מעוננים עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים אור בצהריי

״כשטיפת גשם נופלת מהשמיים: אם היא נתפסת בידיי הנקיות, היא טהורה מספיק לשתיה.  אם היא נופלת לביוב, ערכה נופל עד כדי כך שלא אוכל להשתמש בה אפילו לרחיצת כפות רגליי.  אם היא תיפול על משטח לוהט היא תתאדה.  אם היא תיפול על עלה כותרת של פרח הלוטוס היא תזהר כמו פנינה, ולבסוף, אם היא תיפול על צדפה היא תהפוך לפנינה. הטיפה נשארת אותה טיפה אבל קיומה וערכה תלויים במה שהיא מחוברת אליו.״ היו תמיד מחוברים לאנשים בעלי לב טוב.  הקיום שלכם ייטב וערככם יעלה. ******************************* לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו". ברור לכל שאין לגרוע ממצוות המלך מאומה, אך מדוע לא לאפשר לאדם להוסיף במצוות ולהתעלות ככל שידו משגת?! המגיד מדובנא ממשיל משל למה הדבר דומה: שכן אחד ביקש מחברו להשאיל לו כף. למחרת החזיר לו כף + כפית. לפליאת חברו השיב כי הכף ילדה בלילה כפית. הבין המשאיל שדעת שכנו נטרפה עליו, אע"פ כן נטל את הכפית. למחרת שוב בא השכן וביקש כוס לקידוש. השכן השאיל לו, ולמחרת החזיר כוס + כוסית מכסף. השכן אמר לו: מזל טוב, אתמול הכוס ילדה כוסית קטנה... השכן התלהב ולקח את שניהם. לאחר ש

משהו שם עליי עין הרע...... בוודאות!!!!!!!! אחרת אני לא נופל ברחוב על הפנים. אחר כך חטפתי דלקת אוזניים ואחר כך צינון כבד. אני הולך לענוד שרשר שמסלקת אנרגיות שליליות, עין הרע. נמאס לי כבר מאנשים קטנים ורעים שמדברים על האחרים ולא מסתכלים על עצמם ועל החיים שלהם. לא נמאס לכם אנשים רעים להתעסק בחייהם של אחרים?? ************** תם יום האבל הלאומי, הסתיימו ההלוויות. הצער על האובדן ימשיך ללוות את בני המשפחה והחברים של ההרוגים. אבל עוד מעט וככה זה אצלנו, זכרוננו קצר כל כך, עוד מעט האסון ישכח ונעבור לשערורייה הבאה. אולי תקום וועדת חקירה ואולי לא. האקלים הפוליטי הנוכחי אינו מבטיח חשבון נפש אמיתי. כזה שנדרשת בשבילו לקיחת אחריות של ממש. הטלת חקירת האסון על מח"ש והמשטרה היא פתרון קל מידי. את המהנדס או מפקד המשטרה בשטח לא בעיה למצוא. אשמים לרגע שיישאו בכל פגע. אולי יולאם אתר קבר הרשב"י כפי שהוצע כבר בעבר פעם אחר פעם. אבל כל זה בריחה מבדיקה אמיתית של מוסדות המדינה והמינהל הציבורי בשנים האחרונות, כולל התרבות הפוליטית שהתפתחה בישראל. כי את השיטה, הרבה יותר קשה לשנות וספק אם מישהו מהפוליטיקאים שנ

כמה שאנחנו טובים בזה. במריחת הזמן, בהתעלמות מכללי הבטיחות, מדו"חות הביקורת שנערמים זה על זה, מהערות האזהרה, מהאמירה שאם זה לא יעשה עכשיו, או אתמול, יקרה אסון. ואז קורה האסון. אנחנו טובים בזה כמעט כמו שאנחנו טובים בלהשתיק את המבקרים רגע אחרי האסון כי "עכשיו זה לא הזמן". שני דו"חות של מבקר המדינה מהשנים 2008 ו-2011 קובעים כי חוקי מדינת ישראל לא ממש חלים בתוך מתחם הרשב"י. מבנה בן מאות שנים, אתר קדוש, שני רק לכותל המערבי במספר המבקרים המגיעים אליו מידי שנה. כל מי שהיה אי פעם בהילולה במירון בל"ג בעומר ראה את הצפיפות הבלתי נסבלת, את דרכי הגישה הצרות שפקוקות לחלוטין רוב הזמן, שלא לדבר על המבנים הבלתי חוקיים והאוהלים שמוקמים זה לצד זה במטרה לשרת את מאות האלפים שמגיעים למקום, תוך כדי חיבור פיראטי לחשמל ומים. ב2011 המדינה הודיעה על הכוונה שלה להפקיע את מתחם הקבר. כדי שאפשר יהיה לנהל אותו כמו שצריך. כי היה ברור שזה פשוט לא אחראי לאפשר לאתר להמשיך ככה. זה לא קרה. הוגשו עתירות, הגופים ששלטו בקבר לא רצו לוותר על השליטה עליו. התנהל דיון משפטי והמדינה התקפלה ולפני שנה הוש

כל החיים שמו לנו מחסומים בכל תחום שאליו פנינו, בין אם זה חברתית, פיזית או מיסטית. היום, אחרי שהתפתחנו ונפתחנו לקבל מסרים וידע חדש.... היום, אחרי שהתחזקנו רוחנית ואנחנו גם מסוגלים גם לחוש את כל מה שעד לא מזמן רק הרגשנו במנות קטנות.. אנחנו יוצאים לדרך חדשה, דרך שתאיר לנו נתיבים שרק שמענו עליהם בסיפורים והדרכות רוחניות.. אך לא עוד. מי שחשב עד היום שאין עוד מקור אנרגיה ראשי יתפלא לגלות שהכל השתנה וממשיך להשתנות, למעשה זו רק ההתחלה. שולח לכל מכריי אנרגיית ריפוי, אנרגיה שמגיעה מדובי יער פראיים. ************ למה לפחד? למה לראות את הרע מההתחלה? למה פשוט לא כמו שני אנשים נורמלים ננסה ומה שיצא, יצא...... למה אנשים כל כך מפחדים לתת ללב שלהם להתפתח ולזרום, אהבה היא אחד הדברים הכי טהורים ונטולי אינטרס שקיימים בעולם הזה, עולם שבו אתה צריך לשמור את עצמך מהרע מכל....... ומה אם התאהבת, התאכזבת, מה כבר יכול לקרות? אתה לא אשם בזה, זה הלב שלך בחר בזה. לפחות ניסית ולא נשארת בציפייה של פחד, לפחות חווית... השאלה היא מה אתה כבר יכול לעשות עבור הרגש שמתחולל בתוכך שאתה רואה אותו?