זה אני

צפיתי עכשו בראיון עם ראש הממשלה באולפן שבת של חדשות ערוץ 12 ששודר אתמול (23.3). למען הסר הספק: אני לא מבין תומכיו של ראש הממשלה, נתניהו. נהפוכו: אני לא מבין אוהביו, בלשון המעטה. צפיתי ואיבדתי את העניין בראיון לא בגלל אופן הצגת השאלות על קרן מרציאנו - ששאלה את כל השאלות הקשות והלא מחמיאות כעיתונאית ראויה לשמה, למרות שהיו כאלה שתקפו אותה על כך שלא כיבדה את ראש הממשלה - ולא בגלל עמית סגל, שאני אוהב את הניתוחים המפולפלים שלו, אלא בגלל שלא היה לי נעים לראות את ראש הממשלה שנמצא תחת חשדות כבדים ועם המלצות להעמדת לדין. כשהוכרז על בחירות 2019 כולנו ידענו שהולכים להיות בחירות יצירתיות עם הרבה מאוד ליכלוך ורפש. לא היה לי נוח כשהיו חשדות כנגד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בגין עבירות כספים. לא היה לי נוח כשאהוד אולמרט היה חשוד בעבירות לקיחת שוחד שבעקבות כך הועמד לדין ושבעקבות זה נכנס לכלא. באותה מידה, לא נוח לי שראש הממשלה נתניהו - ששוב, אני לא מבין תומכיו - הוכרז כחשוד בתיקי 1000 + 2000 + 3000 + 4000 ושישנה המלצה להעמדה לדין תחת שימוע ועכשו יצאה עוד פרשה שהוא קיבל דיווידנדים ממכירת הצוללות ל

****פרק שפורסם לפני כמעט 3 שנים ועדיין רלוונטי להיום. בכוונה לא שיניתי אף מילה בו והשארתי כמות שהוא***** גילי מוסינזון מן ההגינות, אני חייב להתוודות שאני לא מכיר את גילי מוסינזון. הייתי מקוראיו הנלהבים של אביו המנוח כשכתב את סידרת הספרים חסמב"ה. כשראיתי את גילי כשחקן כדורסל - לטובה ולרעה כאחד - נדלקתי עליו. הוא היה ועדיין נשאר חתיך. כשהוא העלה פוסט ברשת החברתית פייסבוק ביום העצמאות בו התוודה כי הוא נמשך לשני המינים לא היה מאושר ממני בעולם: שאפתי ורציתי שיהיה לי סיכוי אצלו, ולו במעט. כמו כן, רציתי להכיר אותו כאדם, למרות היותו אדם בעייתי, כהגדרת העיתונאים, למרות שלדעתי הוא רצה להביע את עצמו ולשחרר מחסומים של הרבה מאוד זמן בגלל התדמית על שחקן כדורסל.  כשפוטר מניהול מועדון הילדים בקבוצתו "הפועל תל אביב" כעסתי מצד אחד וכאב לי עליו כאדם וכחבר ברשת החברתית הנ"ל מצד שני. גם אם הדברים שגילי אמר, אומר ויאמר הם לא מסוגננים כפי שהחברה מבקשת והם נאמרים בלי סינון הם רק מוכיחים שגילי הוא מלח הארץ. הדברים נאמרו - נאמרים ויאמרו במישרין וטוב שכך: לפחות כאדם הוא לא מסתתר מאחורי

יצאתי מהארון פורמלית בגיל 35 בפני החברים שלי. קרי: לפני 15 שנה. עד אז מי שידע ידע.  לקח לי זמן כי הייתי צריך להתבשל, להתבגר ולהפנים עם הנושא שאני גיי. יצאתי במכתב אישי לכל אחד ואחת. התגובות היו מאוד תומכות ומאוד אוהדות. להפתעתי. חברים וחברות הקרובים שלי אז והיום התרגשו וגם ידעו להגיד שהם ידעו והמשיכו לתמוך מבחינתם לא חל שום שינוי בחברות שבינינו.  לצאת מהארון בגיל 35 זה היה מאוד מאוחר ומאוד מורכב, במושגים של אז והיום. לא שאני מתחרט על כך. הייתי יותר בוגר ויותר שלם עם ההחלטה הזאת מאשר אם הייתי יוצא בגיל 21 או 22. לא אשקר ולא אכחיש שהיו חברים וחברות שעם היציאה מהארון חתכו את הקשר איתי. לא שאני מצטער על כך זה חיזק וחישל אותי בידיעה שהם לא היו חברי אמת. מי שלא רוצה בחברתי אני לא רודף אחריו או אחריה.  היה בי קורטוב של עצב ואכזבה, אך השלמתי עם זה. ניסיתי אז לפעול בקרב כמה וכמה ארגונים המזוהים עם הקהילה הגאה על מנת למנף את הסיפור האישי שלי כלפיי בני הנוער המתלבטים לגבי הזהות המינית שלהם - זכרתי את שנות נעוריי ובגרותי טוב מאוד כמה התלבטתי ביני לבין עצמי האם אני כן או לא גיי, ב

בילדותי כעסתי על הרבה מאוד דברים קטנים שהיו אז חשובים לי מאוד. כעסתי שנולדתי עם שיער שחור ומקורזל. כעסתי שנולדתי עם עיניים חומות ולא עם עיניים כחולות. כעסתי שהייתי ילד שמן וחנון. רציתי להיות כמו השחקנים החסונים, בהירי עיניים והשיער החלק והבלונדיני. ולא רק השחקנים אלא כמו בני כיתתי המקובלים שהיו. אז קרה מה שקרה בילדותי שכתוצאה מכך עברתי חרם כיתתי ושכבתי. הדברים הללו יצרו אצלי קרע עמוק וחוסר אימון משווע מצד אחד והרצון להיות מקובל מצד שני. בילדותי לא השלמתי עם הופעתי החיצונית. בניתי מסביבי חומה מבטון. פיתחתי חוש הומור ציני עד כדי כאב שמלווה אותי עד היום, ישנם אנשים שנהנים מהחוש הומור הזה וישנם כאלה שנפגעים ממנו. בעצם, צעקתי באמצעות החוש הומור הזה: זה אני וזה מה שאני על אפכם ועל חמתכם. עם השנים למדתי לקבל את עצמי כמות שאני. התגברתי על המקרה שעברתי בילדותי והשארתי אותו רחוק רחוק בעבר. הבנתי שיש לי חוסן נפשי חזק יותר מהחוסן הגופני. הרחקתי את עצמי מאחרים שלא רצו את קרבתי בגלל עצם היותי גיי. לא הצטערתי על כך. מי שלא רוצה את קרבתי שייבושם לו, יבוא היום מתישהוא שהוא ירדוף אחריי. בעשר

לפני מספר חודשים חידשתי את המנוי שלי באחד מאתרי ההכרויות של הקהילה הגאה.  לא שציפיתי להכיר משהו רציני מהאתר במחשבה שזה אתר לא רציני בכלל.  הכרתי משהו מהאתר הזה. למרות שמהתמונות שלו הוא לא מצא חן בעיניי נתתי לו הזדמנות. הוא היה בן גילי. לא חתיך הורס. לא עם קוביות בבטן. וממש לא דוגמן. עם הזמן הבנתי למה הוא לא מצא חן בעיניי: הבן אדם הוא סטוקר. ממש אובססיבי כלפיי.  השיא היה שהוא תכנן לנו יום כייף ביחד ביום שישי, כשלאורך כל הדרך טענתי בפניו שלא יתכנן שום דבר משום שהמשמרת שלי לא מבוטלת עדיין, בסופו של דבר הייתי באמת ללכת לעבודה והוא נותר לבד. עם התיכנונים. כשהודעתי לו ערב קודם, שהמשמרת שלי לא מבוטלת ואצטרך ללכת לעבודה הוא צינזר אותי ואף התעלם. למחרת כשכבר הייתי בעבודה הוא החל לשלוח לי הודעות בלי הפסקה בוואטצאפ, בפייסבוק - שלטענתו הוא לא משתמש ברשת החברתית הזאת ופתאום התחיל להשתמש בה. ביקשתי ממנו שיפסיק כי זה מטריד אותי ומשום שאני עם אנשים שמתארחים במקום העבודה שלי, אך ללא הועיל. משם הוא המשיך לשלוח לי הודעות גם דרך אותו אתר ההכרויות שבו הכרנו.  יצאתי להפסקה בת 2 דקות שבה חסמתי אותו בכל

מי מאמין שאני בן 50. בעוד שלושה ימים. חשבתי לתומי כשאגיע ליום הולדת 50 זו תהיה סיבה למסיבה...... אז חשבתי. לא חשבתי שליום ההולדת שלי אהיה עמוק בתוך ריצות בנושא בדיקות רפואיות, קרי: סרטן הערמונית. אומרים לי שזה בר-טיפול, אם תופסים את זה בזמן. למרות שסרטן הערמונית אופייני לבני 70 פלוס ולא לגברים בגיל שלי. בימים האחרונים אני משתעשע במחשבה שאולי הולכים להפתיע אותי במסיבת הפתעה ליום הולדתי החמישים. כשכל פעם עלתה המחשבה פסלתי אותה משום שאני מזכיר לעצמי שלא לצפות לכלום. למרות שגיל חמישים זה לא הולך בכדי, יום הולדת 50. למרות שלאחרים חוגגים יום הולדת 50 בשמחה גדולה. נזכרתי במה שאבי ז"ל סיפר לי על אביו, שהיה אדם רגיש מאוד ונפטר מהתקפת לב בבית. היה בן 50+ במותו. אומנם לא זכיתי להכירו - את סבי ז"ל - אבל אני נושא את שמו. בגאון. מדי פעם מוגנבת מחשבה שהאם המכתוב שלי זה לסיים את חיי בגיל 50 ולא בגיל 70 כפי שאנחנו מבקשים? כמו כל שנה, גם ביום הולדתי השנה אני עובד. למחרת היום אני אהיה בחופש. התוכנית שלי ליום חופש הוא לקום מוקדם בבוקר ולעשות הליכה לאורך הים, מה שלא עשיתי הרבה זמן, ע