מצעד האיוולת של מדינת ישראל.
מצעד האיוולת של מדינת ישראל.
בפאוויה, בקרב המפורסם, נשבה מלך צרפתי, פרנסואה הראשון, וזכה לאלמוות בספרי הציטטות באמרתו: " הכל אבוד מלבד הכבוד".
המנהיגים ומשפיעי דעות של היום משולים לאפיפיורים ובישופים מדברים נגד גאווה ושאפתנות והם עצמם שקועים בהן עד לצווארם. הם מטיפים לצניעות ומחזיקים פילגשים. הם חושבים רק על העולם הזה ועל ענייניו. לא אכפת להם מה קורה לנשמה. הם הפכו את הכנסייה (קרי: המדינה) לבית בושת. זונה היושבת על כיסאו של שלמה המלך וקורצת את העוברים ושבים. מי שיכול לשלם נכנס ועושה כחפצו, אבל מי ששואף לטוב נזרק החוצה. וכך, כנסייה שזנתה, גילית את חרפתך לנגד עיני העולם כולו ונשמת אפך המורעלת עולה לשמי השמים.
הסכנה החמורה ביותר הנשקפת למנהיג כלשהו טמונה בעובדה כי בהיותו מוקף חנפנים אין הוא שומע לעולם את האמת על עצמו ובסופו של דבר איננו רוצה לשמוע אותה.
במצבה הנוכחי מוטלת המדינה על הקרקע כמו עליו המתים של עץ בחורף. מתי שררה בקרב בני האדם מידה רבה שח הזנחה ובוז רב יותר מכל הקדוש כלפי הסקרמנטים וכלפיי מצוות הקודש? מתי היו דתנו ואמונתנו ללעג רב יותר, מצד המעמדות הנמוכים ביותר אפילו? מתי, למרבה הצער, היה קרע איום יותר במדינה?מתי הייתה המלחמה מסוכנת יותר, מתי היה האויב חזק יותר, מתי היו הצבאות אכזריים יותר?
הטיעון המפתה של הריאל פוליטיקל, כפי שהראתה ההיסטוריה לעיתים קרובות, יש לו תוצאה טבעית: בתהליך השגת העוצמה ננקטים אמצעים המשחיתים את הנוקט בהם או הופכים אותו לברוטאלי ואז הוא מתעורר לגלות כי העוצמה נרכשה במחיר אבדנם של המידה הטובה או של המטרה המוסרית.
כפי שאמר ברנרד הקדוש לנוצרים: " אלה השקועים בחטא אינם יכולים עוד לחוש בסירחון מעשיהם הרעים". השם הרע שיצא לישראל היה לשיחה בפי העולם כולו. אם עומדים אנו להשיב אל אמונתנו את האויבים ואת מי שנתפקרו, חשוב יותר לשקם את המוסריות ההרוסה ולהשיבה לדרך הישר את המסורתית מאשר לטאטא בספינותינו.
זוהי פנייה אחרונה למנהיגים שלנו לפני שיקרה משהו: שלוש עמדותיהם הבולטות - עיוורון כלפי התרעומת המתפשטת בקרב עמנו, מתן בכורה להאדרת שמם, אשליה כי מעמדם הבלתי פגיע - הם היבטים הקבועים של האיוולת.
בפאוויה, בקרב המפורסם, נשבה מלך צרפתי, פרנסואה הראשון, וזכה לאלמוות בספרי הציטטות באמרתו: " הכל אבוד מלבד הכבוד".
המנהיגים ומשפיעי דעות של היום משולים לאפיפיורים ובישופים מדברים נגד גאווה ושאפתנות והם עצמם שקועים בהן עד לצווארם. הם מטיפים לצניעות ומחזיקים פילגשים. הם חושבים רק על העולם הזה ועל ענייניו. לא אכפת להם מה קורה לנשמה. הם הפכו את הכנסייה (קרי: המדינה) לבית בושת. זונה היושבת על כיסאו של שלמה המלך וקורצת את העוברים ושבים. מי שיכול לשלם נכנס ועושה כחפצו, אבל מי ששואף לטוב נזרק החוצה. וכך, כנסייה שזנתה, גילית את חרפתך לנגד עיני העולם כולו ונשמת אפך המורעלת עולה לשמי השמים.
הסכנה החמורה ביותר הנשקפת למנהיג כלשהו טמונה בעובדה כי בהיותו מוקף חנפנים אין הוא שומע לעולם את האמת על עצמו ובסופו של דבר איננו רוצה לשמוע אותה.
במצבה הנוכחי מוטלת המדינה על הקרקע כמו עליו המתים של עץ בחורף. מתי שררה בקרב בני האדם מידה רבה שח הזנחה ובוז רב יותר מכל הקדוש כלפי הסקרמנטים וכלפיי מצוות הקודש? מתי היו דתנו ואמונתנו ללעג רב יותר, מצד המעמדות הנמוכים ביותר אפילו? מתי, למרבה הצער, היה קרע איום יותר במדינה?מתי הייתה המלחמה מסוכנת יותר, מתי היה האויב חזק יותר, מתי היו הצבאות אכזריים יותר?
הטיעון המפתה של הריאל פוליטיקל, כפי שהראתה ההיסטוריה לעיתים קרובות, יש לו תוצאה טבעית: בתהליך השגת העוצמה ננקטים אמצעים המשחיתים את הנוקט בהם או הופכים אותו לברוטאלי ואז הוא מתעורר לגלות כי העוצמה נרכשה במחיר אבדנם של המידה הטובה או של המטרה המוסרית.
כפי שאמר ברנרד הקדוש לנוצרים: " אלה השקועים בחטא אינם יכולים עוד לחוש בסירחון מעשיהם הרעים". השם הרע שיצא לישראל היה לשיחה בפי העולם כולו. אם עומדים אנו להשיב אל אמונתנו את האויבים ואת מי שנתפקרו, חשוב יותר לשקם את המוסריות ההרוסה ולהשיבה לדרך הישר את המסורתית מאשר לטאטא בספינותינו.
זוהי פנייה אחרונה למנהיגים שלנו לפני שיקרה משהו: שלוש עמדותיהם הבולטות - עיוורון כלפי התרעומת המתפשטת בקרב עמנו, מתן בכורה להאדרת שמם, אשליה כי מעמדם הבלתי פגיע - הם היבטים הקבועים של האיוולת.
תגובות