זה אני

https://www.youtube.com/watch?v=-0i3mev5EvQ יושבים שעות / מחכים שמשיח יבוא משיח איש מפתח / ידו בכל ויד כל בו ענן סמיך / וירוחם ממצמץ בשפתיו יהודה מסתכל בשעון / ומפלבל בעיניו משרד בצפון / ארציאלי בע"מ יועץ אחר הצהריים / ובחוץ העולם מתרוצץ לוחץ זמזם עונה / תביאי לנו קפה. משיח לא בא משיח גם לא מטלפן... שתיקה כללית / חמישה אנשים מתוחים הדלת נפתחת / וירדנה כולה חיוכים השחור ליהודה / התה לארציאלי הבן ירדנה יוצאת / עזרא לא מפסיק לעשן הנה כי כן מתחלפת / שעה בשעה זקן ארציאלי יודע / שהוא לא טעה נוטף זיעה ומרעים / בקולו על הבן. משיח לא בא משיח גם לא מטלפן... פעמון הכניסה / מנסר את אוושת המזגן מקפיץ את ירוחם לדלת / חותך בעשן ארציאלי הבן / מסתכל על אביו מהצד ובפתח מתגלה / שוטר עם הכובע ביד ויהודה אומר / משהו בטח קרה אומר לו ירוחם / סתם לא שולחים משטרה אומר השוטר הייתה תאונה. ולכן משיח לא בא משיח גם לא מטלפן... תאונה למי / שואל ארציאלי הבן תאונה למדינה / עונה השוטר המסכן הבורסה נפלה / אנשים קופצים מהגג גם משיח קפץ / והודיעו שהוא נהרג הכל אבוד / בוכה עזרא דהן הקבלן משיח בשמיי

בעצם הפעם, היום, לא יודע מה לכתוב ועל מה לכתוב. פשוט לא יודע. פשוט BLACK OUT. רוצה לכתוב. זה מדגדג לי באצבעות. רק ש........... זה לא זורם לי לכתיבה. מצד אחד, רוצה לכתוב בנושא מחלת הסרטן שלי. כשבעצם אין לי מה לחדש ולעדכן בנושא. מה גם שזה כבר נהייה נדוש. אנשים לא מעוניינים לקרוא על הצרות של האחרים, במיוחד כשמדובר במחלות קשות. מי מעוניין לקרוא על מחלות בכלל? מצד שני, אין לי על מה לכתוב.  המחשבה על כך שמצפים ממני לקבל פרק היומי בבלוג, לפעמים על שני פרקים, והיום אין לי פרק. היום אין לי על מה לכתוב. אולי, מתוך יראת כבוד לזכרו של רש"י, שהיום צויין יום פטירתו, שעוד אדבר בהמשך. ******************** 🚪🔑המשפט של אביר🔑🚪 כשדלת אחת של אושר נסגרת, דלת אחרת נפתחת, אבל לעתים קרובות אנו מסתכלים כל כך הרבה זמן על הדלת הסגורה עד שאיננו רואים את זו שנפתחה עבורנו. ****************** היום (1.8)  מי זוכר אדם שנפטר לפני 914 שנה? ובכן, אנחנו. היום לפני 914 שנה נפטר רש"י, גדול פרשני התורה. אינספור יהודים ימשיכו להיעזר בו גם הבוקר, כדי להבין טוב יותר את מה שהם ל

****הפוסט הבא פירסמתי אותו בתאריך 14.6.2017 והוא עדיין רלוונטי לימינו.***** ביום שלישי (13.6.2017) נמצאו שתי גופות של גבר ואישה בחדר במלון בתל אביב מתים. יותר מאוחר נמצאו עוד 2 גופות של גבר ואישה בחדר באחד המלונות בשרון. הנושא נמצא בחקירה ומוטל איסור פרסום בנושא. אני לא אתפלא שיתברר שיש קשר בין שני המקרים.  למען ההגינות ולמען הסר הספק, אני  לא מעורה בפרטי החקירה אך פני הדברים בולטים על פני השטח. האם זה נהייה טרנד לבצע רצח שקט בבתי מלון? האם זה נהייה טרנד למצוא את מותך בבית מלון? הדבר מחריד עד מאוד, כשאני חושב על זה. האם זה מעיד עלינו כחברה לאור המצב הכלכלי והכללי הקיים במדינת ישראל של שנת 2017? שמי שמעוניין להרוג את עצמו לדעת לאור המצב הקיים במדינה מחפש לעשות זאת בפינה יוקרתית למראית עין שההשלכות להתאבדות הן רב תחומיות ורבות השפעה, הן על המשפחות המתאבדים - הצער, הכאב במות יקיריהם - והן על בתי המלון שלא יכולים למכור את החדרים בהם בוצעה ההתאבדות, באם זו הייתה התאבדות? ********** סאגת פיטורי דן מרגלית מהחינמון "ישראל היום". אני לא מסכים עם ד

כל החיים מסביב ממשיכים, ואני? תקוע.  משבוע לשבוע, מטיפול לטיפול, תקוע. לא יכולתי להכיל את השינוי הזה. לא יכולתי להכיל את העובדה הזאת.  אני תקוע!!! לעזאזל!  רוצה לצעוק לעולם, תעצרו רגע, תחכו לי! אבל אף אחד לא יקשיב לי. ולמה להם?  לא משנה כמה אנשים יהיו סביבי אני לבד עם הטפיל הזה שהחליט לגור בערמונית שלי. עכשיו בטח תגידו לי: תסתכל על חצי הכוס המלאה. נשבע לכם מסתכל. יש לי שיער. אני מאותגר בסרטן עם סיכויי החלמה גבוהים. אני אומנם לא כל כך יכול לדבר אבל היי… אני בחיים. ואני אהיה בסדר, כן. חצי הכוס המלאה. אבל בפנים, הנפש שלי, עמוק שם למטה, קשה לי.  ******************************* כשאתה מגלה שאתה חולה סרטן פתאום אתה מגלה כמה אנשים שחשבת לתומך שהם חברי נפש שלך פשוט נעלמים להם ומתעלמים ממך  כאילו אתה נשא של מחלה אחרת שהיא ללא ספק מחלה איומה מאוד. הלו............. לא ביקשתי להיות מסורטן. עכשו, במיוחד, שאני מסורטן אני זקוק לחברתכם יותר מתמיד. אם תתעלמו ממני הסרטן לא יחלוף לו כהרף עין, כמו: דלקת ריאות, צינון, שפעת. ******************************* הייתה לכם עבודה

כמו כל שנה בשבע שנים האחרונות סוף חודש יולי מגיע בצעדיי ענק. בעבר הייתי שמח שחודש יולי מסתיים בידיעה שיש לנו עוד חודש של חום ולחות....... ואז נגמר הקיץ. אחריהם באים החגים, חגי תשרי. בשבע שנים האחרונות - בחודש הבא - אני שונא את חודשי הקיץ ואת חגי תשרי. אבי ז"ל נפטר בשלהי חודש אוגוסט, לפני 7 שנים. 5 ימים לפני יום הולדתו ה - 77, בטרם עת, לא סבל מכלום. נפטר בבית כנראה מדום לב. כל שנה הרגשות צפים ועולים: הגעגועים, הכאב, הצער. כל שנה אני מתחיל להתכנס לעצמי כמו שבלול עם רגשותיי והעצב שלי שהם מגיעים לפורקן דווקא בבוקר של ערב יום כיפור כשאני עולה לקברה של סבתי ז"ל, אמא של אבי, ושם זולגות להן הדמעות הבודדות והזיכרונות עולים וצפים: איך הייתי עולה לקברה עם הדוד שלי ועם אבי זיכרונם לברכה מדברים בינינו ובולע כל מילה ומילה שהם היו אומרים, כל בדיחה ובדיחה, הלצה פה הלצה שם. ובשנים האחרונות אני עושה את הדרך לבדי בלעדיהם. אמי שתבדל לחיים ארוכים כל שנה ושנה שונאת את זה שאני עולה לבדי לקברה של סבתי. היא כבר הפסיקה לבקש ממני מלהפסיק לעלות לבדי. היא כבר הבינה שזה דחף שלי לראות ולהימצא

כבר עשר שנים אני לבד. בלי זוגיות. אני לא בוכה וגם לא מקטר. אחרי 15 שנים של זוגיות אינטנסיביות אני זקוק לתת לנשמה שלי מנוחה. עדיין. נכון, אני מעדיף להיות עם החתול שלי. שואלים אותי תמיד: "איך אדם קסם כמוך לא נמצא בזוגיות? אתה לא רוצה ילדים?" התשובה שלי: אני לא נמצא בזוגיות מבחירה אישית. אחרי 15שנים עם בן זוג שלא ידע מה הוא רוצה מעצמו - האם הוא בארון או לא בארון, שהייתי צריך יותר להכיל אותו מאשר להכיל את שנינו וסחט על חלקה טובה של טובות ורצון לחלק ולחלוק - רוצה מנוחה לעצמי. רוצה ללמוד חזרה להכיל את עצמי. אז הייתי ילד בעצמי ולא ידעתי מה אני רוצה מעצמי. חלמתי על זוגיות שלא קיימת בכלל. היום, אני יותר ויותר מחזיק בדעה שאין זוגיות אמיתית וכנה שמבוססת על: כנות, אהבה אמיתית, מערכת יחסים של קח - ותן. לא במסגרת הקהילה הגאה. אם מוצאים זוגיות כזאת אזי זו אחת למיליון ולא מוצאים אותה במועדונים של הקהילה, בפאבים של הקהילה או ב - "אתרי היכריות" (מרכאות כפולות הן בכוונה מלכתחילה, שהחיפוש באתרים הללו הן דגש על סטוצים בלבד). אני חוזר ומדגיש: ישנן זוגיות יפה בין זוגות להט&q

פעם היו בני זוג אהבו אחד את השני מאוד. אהבה כנה אמיתית ממש כמו באגדות . לאחר תקופה כלשהי הבן זוג התחיל לזלזל לפגוע לקחת הכל כמובן מאליו לא רק בזוגיות בחיים עצמם. הבחורה נשארה עזרה תמכה שמה לב שהבן זוג שלה פשוט נופל מתרסק ועדיין ממשיך באותה גישה. לאחר תקופה היא פשוט התחילה להחזיר לו באותה מטבע כי הוא לא למד להעריך את האישה שהיא את המיוחדות שלה. לבסוף הוא נשאר לבד. רק שהוא נשאר לבד הוא לקח את עצמו בידיים התחיל להעריך אותה ואת החיים עצמם אבל היא לא הייתה שם. מוסר השכל: רק שנמצאים בחושך מעריכים את האור. ********************** חוזר בליל חמישי מעוד יציאה, חוזר אל המיטה הקרה והריקה. מחכה לראות אותך אומר לי "התגעגעתי אליך, אהובי". מחכה להריח אותך, מחכה להסניף אותך. מחכה לך ואתה אינך, מי יודע מה עלה בגורלך. היכן אתה אהובי? אני שואל ואין תשובה. אומרים שאהבה זה דבר כואב אני אומר שחוסר אהבה זה דבר כואב עוד יותר. לבוא הביתה ואין אף אחד שמחכה לראותך, שאין אף אחד שרק מחכה שתיכנס הביתה בשביל לקפוץ עליך לחבק אותך ולנשק אותך ולומר לך התגעגעתי אליך

ואולי אם הייתי יודע שככה הכל יגמר ביום אחד לא הייתי מתחיל את כל זה מלכתחילה. לא הייתי נותן לעצמי להישאב לתוך העיניים היפות שלך שמסתכלות עלי במבט כזה, ככה. הייתי עושה הכל כדי להתרחק, כדי לא להקשר אליך, חזק כל כך, כמו שנקשרתי עכשיו. אולי הייתי ממציא לעצמי כמה סיבות לשנוא אותך, ועושה הכל כדי לעבור הלאה. אולי ככה יכלתי בקלות לשכוח את כל מה שעברנו יחד, או למנוע את זה מלכתחילה. ואולי לא. כי הייתי צריך ללמוד מה אני שווה באמת, ומה מגיע לי. הייתי צריך לחוות על בשרי את העצב, כדי להעריך את הטוב. הייתי צריך ללמוד מטעויות ולהתחזק מהם. אנחנו אנושיים. אז כנראה שגם אם לא הייתי יודע לאן הכל יוביל אותי איתך, עדיין הייתי בוחר באותה דרך שוב מההתחלה. ******************************* אולי למרות שכל זה נגמר, אפילו שלא תארתי לעצמי שככה זה יסתיים.... אולי זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. ואם לא היית עומד לי בדרך אל האושר כנראה שלא הייתי מעריך את כל זה עכשיו. ********************************** אנחנו כל כך דור של מכורים, הפלאפון הזה מהווה תחליף לרגשות שלנו, במקום שבו

ישרל אלטלף, גיי, נולד ב־1969 לאב מנהל עבודה במפעל שהיה ייחודי בארץ ואם עקרת בית, נולד גדל ועדיין גר בבת ים ("אין על העיר הזאת למרות שהיא שמרנית ודתית"), שירת 3 כמפ"ט קשר בפלח"יק של גבעתי (אבי ז"ל שירת בגבעתי הישנה ואני בגבעתי החדשה היינו צוחקים על זה הרבה) השתחרר בדרגת סמ"ר, עבד בחברת "אדגר - תעשיות טקסטיל" שנה וחצי כעוזר מזכירת חברה שהייתה גם יועצת משפטית ("למדתי ממנה הרבה חבל שהחברה נסגרה והיא פרשה לאלתר מהתחום המשפטי").  ב - 26 שנה האחרונות עובד בתחום המלונאות, כיום משמש כסגן מנהל קבלה במלון ברמת גן. מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?   1973, גיל 4 וחצי, מלחמת יום כיפור. נשארתי בבית עם אמא שלי ואחותי הגדולה ממני בשש שנים. אבי היה במילואים במלחמה. אמי לא הייתה במצב בריאותי טוב אז. היינו מסוגפים בבית וילונות שחורים מוגפים כי זו הייתה הנחייה של הממשלה דאז בכדי שכוחות המצריים והסורים לא יראו בתים מוארים שמא יפגיזו אותנו. אבי ז"ל נפצע באותו זמן ואני זוכר שאחותי ואני נגררנו אחרי אמי בחיפושים בבתי החולים אחרי אבי איפה שהוא אושפז.