זה אני

פשוט לא מצליח להבין את החברה שלנו שנהפכנו בכלל ואת בני הנוער של היום. חברה אלימה. חברה אונסת. הכל מותר ופתיר בפני החוק. זוועה בחדר 723: התיירת הבריטית סיפרה למשטרה בקפריסין כיצד 12 הישראלים אנסו אותה בזה אחר זה, ולאחר שנמלטה ללא בגדים - עקבו אחריה. היא טענה כי החשודים התעלמו מתחינותיה - וצילמו את התקיפה. החוקרים אספו ממצאים ודגימות מהחדר ומגופם של החשודים.  בכתה, ניסתה לברוח - אך נאנסה ללא רחמים.  כתב החשדות שהוגש אתמול (חמישי) לבית המשפט ב קפריסין  מצייר תמונה קשה על הזוועה שעברה  המתלוננת הבריטית  בת ה-19 בחדר 723 במלון "פאמבוס נאפה רוקס" שב איה נאפה . לפי החשד, הצעירה הוזמנה בליל 17 ביולי (בין שלישי לרביעי) לחדרו של אחד החשודים שאותו הכירה ועמו קיימה יחסי מין בימים שקדמו לאונס הקבוצתי. לאחר שיחה קצרה, נהג כלפיה באלימות, אנס אותה תוך שהוא מתעלם מבכייה - והזמין את 11 חבריו שאנסו אותה בזה אחר זה.  בני הנוער שרק יוצאים לחופשה הגדולה מרשים לעצמם להתפרע, להטריד, לשלוח ידיים לכל בחורה / אישה. ההורים שלהם לא מסוגלים להשתלט עליהם משום שהם רוב היום לא נמצאים בבית כי לר

מאז שנודע לי לפני שנה וחודשיים - ואני רק בן 49 וחודשיים - שאני חולה בסרטן בכלל וסרטן הערמונית בפרט עברתי אי אילו מערבולות רגשות מצד אחד ומצד שני גם להתחיל לקרוא וללמוד הרבה. לא אפרט שוב את סערת הרגשות שבהם הייתי. אני כן אפרט ואחזור שוב ושוב את הנושאים הבאים: 1. תחושת  האלם וההלם  - מותר להרגיש את התחושה הזאת. זו תחושה טבעית ביותר. במיוחד כשמדובר בגיל מאוד צעיר כמו שלי, שהרי סרטן הערמונית נפוץ אצל גברים בני 70+ ולא אצל גברים בגילי. למרות ש....... היום הסרטן תוקף גם בני עשרים ופחות מזה. 2. תחושת אבל  - זו תחושה שמתלווה לתחושה שבסעיף הראשון. להבדיל אלף הבדלות מאבל על מות משהו יקר ואהוב. זו תחושה טבעית ביותר. חשוב מאוד שלא לשקוע בשתי התחושות הללו ולהרי את עצמך ולהתחיל לנהל מעקב ולשלוט בכל נושא הטיפול בסרטן הערמונית. 3. פתיחת קלסר תיק רפואי  מאוד חשוב!!!! בקלסר הזה תרכזו את כל התוצאות של כל הבדיקות האפשריות - בדיקות דם, בדיקות MRI, וכו'. ברגע שאתה נפגש עם רופא מקצועי - אורולוג ואונקולוג - ושאתה מגיע עם הקלסר עם כל המסמכים אז ההתייחסות היא שונה מאשר כשאתה מגיע לא מסודר

כרמל שאמה הכהן, ראש עיריית רמת גן, רשם פוסט בפייסבוק שלו שאני מסכים לכל מילה ומילה שלו. ואני מצטט: "לא נשבר ולא נוותר  🇮🇱  ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. הדמוקרטיה ושלטון החוק שלנו חזקים מכל עבריין ובריון מכל מסית ומתסיס מכל מי שחושב וטועה שאלוהים מינה אותו לייצגו או שמו עלינו.  🏴 🏴 🏴 דגל שחור מתנוסס מעל הפעולה הזו והיא המשך ישיר לכינויים המסיתיםכמו: פרעה, ארדואן, עמלק ולאיומים כמו "כרמל ישלם מחיר כבד" "סופו לשכב בעפר" שיצאו מפי מנהיגי החרדים.  🇮🇱 לא רק שלא נתקפל אלא כבר ביקשתי לאתר מקור תקציבי בכדי להגדיל את תדירות קווי הבילוי בסופי שבוע. בשעה שחלק ממנהיגי החרדים מסיתים וחלק אחר רואה ושותק ראוי שהקולות השפויים והאחראים יאמרו את דברם באופן צלול וברור." קח נשימה תחשוב רגע... או שאולי הוא חושב שבחינוך אין מקום להקשבה... מצית אוכלוסיה שלמה על רקע של מה?? פופליזם? רצון לרצות את המגזר הדתי. שר החינוך של כולם הוא לא... אולי שר החינוק... חנק זה לא אחד הדרכים להמרה?? הגרפיטי הבריוני והמאיים "אילני השבת תשלם" רוסס על ידי פחדנים על

עובדה. אנשים לא אוהבים לקרוא על הצרות של האחרים. לכל אחד ואחת יש את החבילה שלו, הצרות שלהם. את החבילה שלהם. ולא כל כך מעוניינים לקרוא את הצרות של האחרים. בשנות ה - 70 של המאה הקודמת כשהיינו ילדים השכנים היו נכנסים אחד לשני, הדלת הייתה פתוחה. היום המצב הזה לא קיים, בכלל. כל אחד מתחפר בשבלול של עצמו. בעצם למי אין צרות משל עצמו? תאשימו אותי שאני נוסטלגי לזמנים שהיו ולא יחזרו שוב. נכון. הדור של היום - הדור Z או Y או X אנא עראף איך מכנים אותו - מאוד מתייחס לעצמו כאילו הוא מכונס בעצמו. לטענתו הוא מרכז העולם ולא אכפת לו מה קורה מסביבו, העיקר הוא ורק עצמו. דור מזויין שכל עולמו זה האינסטגרם, הפייסבוק, והסנופי. תכלס: אני לא מאשים אותם. ההורים שלהם הם מירכזו את עולם המשפחה סביבם וביטלו את עצמם שבעצם ההורים הם אלה שצריכים לשים לילדיהם גבולות, BY HOOK & BY COOCK. כגיי אני לא מתיימר לחנך את ההורים איך לחנך את ילדיהם. שלא לדבר איך לנהל את משפחותיהם. כל עוד ילדיהם מתנהגים כמו שהם מתנהגים בביתם איך שהם רוצים. בחוץ? שיתנהגו כמו בני אדם ולא קופים ולא בצורה חוצפנית.

נהייה טרנד בענף המלונאות: בתי מלון בעלי מספר חדרים מתחת למאה חדרים מבטלים את כל נושא האבטחה ומעבירים את פקידי הקבלה קורס בודקים ביטחוניים. קרי: אין יותר קציני ביטחון (קב"טים) במלון שהוא בפחות ממאה חדרים ואם יש מאבטחים אזי הם מבוטלים גם כן. יצא לי לשוחח עם קולגות ממלונות אחרים - בעלי חדרים שהם פחות ממאה - ופקידי הקבלה -  כפי שמנכ"לי המלונות נוהגים לקרוא להם: דיילי קבלה, כאילו אנחנו נמצאים בחברות תעופה - נמצאים בלחץ שהם לא מבינים את ההסדר החדש.  מה פקיד הקבלה יכול לעשות כנגד מחבל פוטנציאלי? מה עוזר כל ההכשרה בקרב מגע? כל אמצעי המיגון החדשים שניתנים לפקידי הקבלה - ויסלחו לי המנ"כלים שאני לא נוקט בתואר דיילי קבלה - כמו גז מדמיע, דלת הראשית של מלון שאמורה להינעל ויש לחקור את מי שנמצא בדלת המלון אחרי השעה 12:00 בלילה, נניח, באמצעות אינטרקום. אותו מפגע פוטנציאלי יעשה את הפיגוע גם בכניסה למלון כשהדלת הראשית סגורה.  ישנו מוסד מכובד מאוד בהרצליה שמכשיר בודקים ביטחוניים בכל נושא האבטחה ובידוק ביטחוני שממש מגחכים לאור העובדה שפקידי קבלה מגיעים לשם הכשרה בנושא. אחד המרצים שם

רבות דובר על פרשת אייל גולן והקטינות.  מודה ומתוודה, שאני לא נמנה על מעריציו של הזמר. לא אוהב את הזמר הים תיכוני על כל גווניו, למרות שיכול להבין מה מוצאים בשירה הזאת, "שירת הדיכאון" הזאת לטעמי. כל ידוען, באשר הוא הוא, חושב שמגיע לו יותר מ -  15 דקות תהילה. לא מעורה בכל הסיפור הזה שסבב את אייל גולן, אביו והקטינות. גם  לא מכיר את אייל גולן וגם לא מעוניין להכיר אותו. לא צפיתי בכתבה של אורלי וגיא בערוץ 13 משום שזה לא עניין אותי בכלל. התקדימונים (הפרומואים, בלעז) היו מוגזמים ביותר. אם הסיפור עדיין ממשיך להיות מעל פני השטח שהרי יש משהו בגו. רק מהמחשבה שידוען באשר הוא שוכב / בועל / שולח רמזים מיניים / מטריד קטינות רק בגלל שהן מעריצות שלו ואף מחפיץ אותן לכל דכפין כדברי הפסוק מההגדה של פסח, להבדיל אלף הבדלות: " כָּל דִכְפִין - יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ - יֵיתֵי וְיִפְסַח." רק מקומם, מגעיל, דוחה.  מצד שני, ההאשמה היא גם בנשים וגם בנערות המעריצות של הזמר ובחינוך שהן מקבלות בבית ובמוסדות חינוך. יש לציין, שהדור של היום אינו הדור של פעם: הולכות יותר נועז, בצור

כשפתחתי את הבלוג, בעברית צחה: יומן רשת או רשומון,    המטרה הייתה אחת: לכתוב לעצמי. לסדר את מחשבותיי. תמיד כתבתי לעצמי. ניהלתי יומנים אישיים. וכשעשיתי טיול בר מצווה - למרות שאני מעדיף לקרוא לזה טיול שורשים - לטורקיה בשנת 1982 ניהלתי יומן מסע באותה תקופה. טורקיה של אז הייתה טורקיה תחת שלטון צבאי, כל העולם היה נגדנו בגלל מלחמת לבנון הראשונה (אז המלחמה המיותרת הזאת נקראה "מלחמת שלום הגליל"). היינו צריכים להסתיר כל סממן יהודי - ישראלי, כמו: לא לדבר עברית ברחוב אלא רק בחדר במלון או בבית דודתי שנפטרה מאז. ברחובות איזמיר הוריי ואני היינו מדברים בלאדינו, משום שסיפור הכיסוי שלנו היה שאנחנו תיירים מאיטליה, הטורקים של אז לא ידעו להבדיל בין איטלקית ללאדינו. שרשרת מגן דוד שהייתה עליי אז הוסרה שמא היא תבצבץ מבעד החולצה. ככל שהזמן חלף הבנתי בעצם שאני לא רק מצליח לסדר את מחשבותיי שישנם מספר קוראים שאני מגיע אליהם ומשנה את דעותיהם ואת מחשבותיהם. לאט לאט התחלתי לכתוב יותר ויותר בבלוג, למרות שזה לא נייר. זה רק אני והמחשב. ולי היה מאוד חשוב המגע של הנייר, הריח של הנייר. מה לא עושים

בימים האחרונים אני יודע שהייתי פורה בכתיבה שלי. פורה זו לא מילה. העלאתי פרקים חדשים בבלוג שלי מאחר והרגשתי צורך לכתוב. צורך שלא מוכר למי שלא שכותב ביום יום. אני מודה ומתוודה, שאתמול בלילה די הרגשתי שאולי נמאסתי על האנשים שראיתי בהם חברות וחברים שלי. שהרי מי רוצה לקרוא, לשמוע, על צרות של אחרים? שהרי לכל אחד ואחת יש את החבילה שלו. כשאני משתף פרקים בבלוג שלי, קודם כל, אני מוותר על הפרטיות שלי מראש מעצם פתיחת הבלוג. בנוסף לכך, אני יודע שאני חוטא בכתיבה שנים עוד משחר ילדותי, והכתיבה שלי משתפרת מיום ליום. למרות שאני יודע שהרבה לא קוראים את הפרקים בבלוג שלי: רואים שהגיע עוד לינק לבלוג, עוד פרק, יאללה NEXT. כשפתחתי את הקבוצה בוואטצאפ "מועדון קוראי הבלוג שלי" הייתה לי מטרה נוספת: להיחשף בפניי אנשים שהאמנתי בהם שהם החברים והחברות שלי, מעבר לבנות המשפחה שלי, בכתיבה שלי. בבלוג שלי. החשיפה בכתיבה היא כמו חשיפה בעירום, להבדיל אלף הבדלות, כי הנשמה שלך נחשפת על כל כולה, ארצה או לא ארצה. מצד שני, ככותב פרקים בלוג אני מצפה שאנשים יקראו את מה שנכתב ואף יגיבו ולא יתעלמו. משום שההתעלמות ה

שלום הומופובים לא יקרים בכלל, קורא את כל מה שהולך ברשת בימים האחרונים ורוצה לספר לכם, שנמאסתם עלי ברמות של גועל. הייתי בזוגיות עם בן זוג שהיה בארון - מודה באשמה: זה היה קשה מאוד - זוגיות נורמלית מאוד שהסתיימה ממזמן כי הבנתי שזה שבצורה הזו לא יכולנו להמשיך, למרות שדיברנו על אימוץ ילדים. אציין שהחיים שלי הם רגילים ו"נורמליים" – אומנם עם מינוס בבנק לא גדול, אני עובד בעבודה רגילה ואני חי את חיי כגיי מקצועי, לתפארת מדינת הלהט"ביסטן, יש לי חברים מהממים ואפילו סטרייטים, שעוזרים לי לתלות תמונות כשיש צורך, כי בכל זאת אני גיי וזקוק לגבר שייקדח לי חורים בקיר. ובקיצור – אני לא זקוק לאישור שלכם על אורך החיים שלי. נמשיך לצעוד בגאווה בכל רחבי הארץ כקהילה גאה, כן גם בירושלים עיר הקודש וגם בראשון לציון. בשנה הבאה בבת ים. הייתי ממשיך לשרת בצבא אם לא הייתי מגיע לגיל שמשחררים (גיל 40) ובדרגת רס"ל , לשלם מיסים, אמשיך לדאוג לחברים שנסעו עשרות אלפי קילומטרים מכאן, אמשיך להילחם בכם עד חורמה - עד שנקבל שוויון מלא בכל אספקט של החיים. ונראה לי שלא הבנתם מה זה שוויון, אז אני

כשהשתחררתי מהצבא לא היה מקובל לעשות טיול במזרח או בדרום אמריקה. לא כמו שהיום. נותר בי החשק לעשות טיול היעלמות לאירופה. על קו של איטליה - שוויץ - ליכנשטיין - מונקו - בלגיה - הולנד - בריטניה (לחזור שוב אליה ולו רק למועדונים שהייתי בהם) - אירלנד. ההתלבטות שלי האם לסיים את הטיול באירלנד באחת מהטירות הנטושות שם באמצע שום מקום או לסיים את הטיול במלטה ואז להגיד: "YOK MALTA, YOK YISRAEL" ואז להיעלם לצמיתות. כמובן................. זה נשאר בגדר חלום, כרגע. חלום שאולי עוד יתממש לו. מתישהוא ואיכשהוא. בינתיים, אני רק אקרא על המדינות הללו דרך גוגל ואראה תמונות משם דרך גוגל מפות. לא רוצה להישמע פסימי אבל המציאות טופחת על פנינו, נרצה או לא נרצה: המציאות באירופה אינה טובה יותר מאשר אצלנו. שלא לדבר על המציאות במזרח הרחוק או בדרום אמריקה. הפנטזיות שציירנו לעצמנו על מקומות באירופה הן מבוססות על פי סיפורים מחברות וחברים שסיפרו לנו, אגדות בשקל, רומן - רומנטי בחצי שקל. המצב שם לא פחות גרוע מאצלנו. היום, לעומת העבר, ניתן למצוא כל אחד וחת באמצעיים טכנולוגיים כי העולם התקדם: מה שהיה בשנות

אני בן 50 אני יודע שאני לא בקבוצה הנכונה אבל מי סופר את גילאי חולי הסרטן? חולה סרטן הוא חולה סרטן. אני חולה בסרטן הערמונית. עם אבחנה ריסנטית של ADENOCARCINOMA OF PROSTATE, GS 7 3*4, PSA-40, T1C בגלל PSA הגבוה שייך לקבוצת סיכון גבוה לחזרת המחלה. (כמה פרטים ומושגים טכניים שבשבילי למרות ההסבר של האורולוג שלי והאונקולג שלי זה עדיין סינית בשבילי). כרגע אני בטיפול הורמונלי ובעוד שלושה שבועות וחצי מתחיל את ההקרנות UPFRONT. את הסרטן גיליתי לפני שנה בבדיקות דם שיגרתיות חצי שנתי שאני מקיים מאז שאני בן 20 את זה כולכם כבר יודעים, מהפרקים הקודמים שלי בבלוג בנושא הסרטן. כשאובחנתי היייתי באמצע חיי, בזמן שאף צרה לא יושבת לך על הכתפיים או ליד הכתפיים - אבל עדיין הרגשתי שחרב עליי עולמי  וזהו............. עכשיו החיים שלי יתקעו............ היום אני מבין שהם כלל לא נתקעו - הנפש והגוף רק יצאו למלחמה זמנית.  אני לא חושש מההקרנות. אני יודע לקראת מה אני הולך. גם ירדתי בהיקף העבודה שלי - ממשרה מלאה לחצי משרה משתי סיבות: 1. הבנתי שאני מתעייף נורא, הן בגלל שהגוף חלש והוא מתאמץ והן בגלל שאני נוטל כל יום כדו