זה אני

אבא, מחר - יום שלישי 30 באוגוסט 2016 -  על פי התאריך העברי נעלה לקבר שלך שוב, בארבע שנים האחרונות. לפני 4 שנים הלכת מאיתנו במפתיע כל כך. לא היינו מוכנים בכלל: חמישה ימים לפני היום הולדתך ה - 77 שלך. אני כותב לך את המכתב הזה, אבא, משום שרציתי לספר לך שמאז שנפטרת חלו הרבה שינויים: אמא - אמא מתמודדת עם הכאב בפרידה ממך. ישנם לילות, לפי ממה שהיא מספרת לי, היא מתעוררת ומתקשה להירדם שוב כי אתה חסר. אני רק יכול להבין אותה משום שהלכתם ביחד דרך ארוכה במשך 50 שנה. הרי נפטרת 4 חודשים אחרי שחגגנו לכם 50 שנות נישואין, שלושתינו, עם טעם מר שהותירה בפינו הבת שתפסנו ממנה.  אמא נושאת בקירבה את הכאב לא רק על פטירתך אלא גם על הנתק של הבת ממנה: לא מתקשרת וגם לא מגיעה לבקר אותה. הבת - שהתחתנה נהפכה לאמא לשלושה ילדים ולמורה בישראל בעלת תואר ראשון בחינוך. אותה הבת ששכחה להזמין אותך ואת אמא - מעצם היותכם הסבא והסבתא - למסיבת בת המצווה של הנכדה שלכם, הבת שלה. שלא לדבר שלא הזמינה גם את אחיה יחידה, בשר מבשרה, לאותה מסיבת בת המצווה. במהלך אותו סופשבוע ששהינו ביחד שלושתינו בצפון הן בגלל שיום הנישואים ה

גילי מוסינזון מן ההגינות, אני חייב להתוודות שאני לא מכיר את גילי מוסינזון. הייתי מקוראיו הנלהבים של אביו המנוח כשכתב את סידרת הספרים חסמב"ה. כשראיתי את גילי כשחקן כדורסל - לטובה ולרעה כאחד - נדלקתי עליו. הוא היה ועדיין נשאר חתיך. כשהוא העלה פוסט ברשת החברתית פייסבוק ביום העצמאות בו התוודה כי הוא נמשך לשני המינים לא היה מאושר ממני בעולם: שאפתי ורציתי שיהיה לי סיכוי אצלו, ולו במעט. כמו כן, רציתי להכיר אותו כאדם, למרות היותו אדם בעייתי, כהגדרת העיתונאים, למרות שלדעתי הוא רצה להביע את עצמו ולשחרר מחסומים של הרבה מאוד זמן בגלל התדמית על שחקן כדורסל.  כשפוטר מניהול מועדון הילדים בקבוצתו "הפועל תל אביב" כעסתי מצד אחד וכאב לי עליו כאדם וכחבר ברשת החברתית הנ"ל מצד שני. גם אם הדברים שגילי אמר, אומר ויאמר הם לא מסוגננים כפי שהחברה מבקשת והם נאמרים בלי סינון הם רק מוכיחים שגילי הוא מלח הארץ. הדברים נאמרו - נאמרים ויאמרו במישרין וטוב שכך: לפחות כאדם הוא לא מסתתר מאחורי מסכות, כפי שתבקש על ידי החברה. מוות הורים כשאבי נפטר לפני 4 שנים, במפתיע ובטרם עת, נאמר לי במהלך הש

ישנם ימים שהשתיקה יפה להם. ישנם ימים שהרצון לצעוק, לבעוט ולכסח יפה להם. ישנם ימים שהרצון להיעלם מעל פני האדמה הם חזקים. ישנם ימים שאני רק מבקש לקבל חיבוק, לשבת עם משהוא בשתיקה ממושכת ישנם ימים שאני רק מבקש לצעוק, לנסות לבכות - ששכחתי כבר לבכות כמעט 4 שנים ישנם ימים שאני מרגיש צעיר ויפה ישנם ימים שאני מרגיש זקן ודואב ישנם ימים שאני בקו התפר בין השנים. ישנם ימים ורגעים שאני מבקש להיות בין חברים וישנם ימים ורגעים שאני בורח מאותם חברים ישנם ימים שאני מבקש להיעלם מעל פני האדמה.

פעם כשהייתי גיי בארון עמוק סבלתי מתסביכים. תודה לאל לא היו תסביכים רפואיים אלא תסביכים אישיים: מדוע אני גיי? מדוע אני לא בלונדיני ושרירי? מדוע לא אוהבים אותי כמו שאני רוצה? היום, תודה לאל, למדתי לחיות עם עצמי כמו שאני. אני יודע שאני מיוחד בדרכי שלי. אני יפה גם חיצונית וגם פנימית. אומנם אני גבר בעל חזות סטרייטית, צ'אבי במידה, עם עיניים חומות ושיער שחור. אומנם, אני לא דוגמן. אומנם אני לא עם עיניים כחולות או שרירן שמשכיב כל גבר שני (הלוואי). אני יודע שאני אישיות מיוחדת בפני עצמה. חיזקתי את הצדדים הטובים שלי והדחקתי את הצדדים החלשים שלי. אני לא מתבכיין אלא דווקא גאה בעצמי באשר אני. דווקא בגלל שאני גיי אני פועל ביתר שאת להוכיח שגם הגאים יכולים לעשות את הדברים בלי שום בושה ובהצלחה מרובה עם כל הקושי, ויש קשיים בחיים שלנו. מי אמר שהחיים קלים? אני רק רוצה להעביר מסר לכולם בכלל ולכל חבריי וחברותיי הגאים והגאות בפרט: 1. אל תתביישו בעצם היותכם מי שאתם. אתם מיוחדים. 2. נכון, נגזר עלינו להילחם על האהבה ולהיות נאהבים כמו כל חברינו וחברותינו הסטרייטיות. מי אמר שהחיים קל

מצעד האיוולת של מדינת ישראל. בפאוויה, בקרב המפורסם, נשבה מלך צרפתי, פרנסואה הראשון, וזכה לאלמוות בספרי הציטטות באמרתו: " הכל אבוד מלבד הכבוד". המנהיגים ומשפיעי דעות של היום משולים לאפיפיורים ובישופים מדברים נגד גאווה ושאפתנות והם עצמם שקועים בהן עד לצווארם. הם מטיפים לצניעות ומחזיקים פילגשים. הם חושבים רק על העולם הזה ועל ענייניו. לא אכפת להם מה קורה לנשמה. הם הפכו את הכנסייה (קרי: המדינה) לבית בושת. זונה היושבת על כיסאו של שלמה המלך וקורצת את העוברים ושבים. מי שיכול לשלם נכנס ועושה כחפצו, אבל מי ששואף לטוב נזרק החוצה. וכך, כנסייה שזנתה, גילית את חרפתך לנגד עיני העולם כולו ונשמת אפך המורעלת עולה לשמי השמים. הסכנה החמורה ביותר הנשקפת למנהיג כלשהו טמונה בעובדה כי בהיותו מוקף חנפנים אין הוא שומע לעולם את האמת על עצמו ובסופו של דבר איננו רוצה לשמוע אותה. במצבה הנוכחי מוטלת המדינה על הקרקע כמו עליו המתים של עץ בחורף. מתי שררה בקרב בני האדם מידה רבה שח הזנחה ובוז רב יותר מכל הקדוש כלפי הסקרמנטים וכלפיי מצוות הקודש? מתי היו דתנו ואמונתנו ללעג רב יותר, מצד המעמדות הנמוכים בי