טרום יום הולדת

חודש שלם לא כתבתי.

לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב, לשתף. 

פשוט החיים סחפו אותי בצורה כזאת לתוך סערת צונאמי שטרפה הכל. לצערי הרב, היא טרפה אותי על כל רגשותיי, מצבי הבריאותי הפיזי והנפשי.

ורק לפני מספר ימים נכנסנו שוב למערכה ביטחונית לא פשוטה בעליל. מערכה ביטחונית שמדאיגה אותי מכל הבחינות.

היו ימים שרציתי לצרוח.

היו ימים שרציתי לבכות אל תוך הכרית כי מן הסתם אף אחד ואף אחת לא היו מוכנים לתת לי כתף. התעלמות טוטאלית: כל אחד ואחת מתנהגים כאילו השמש זורחת להם מהתחת, סליחה על הביטוי.

היו ימים שפשוט רציתי להיעלם ולא לחזור שוב.

רוב הזמן, העדפתי לשמור על זכות השתיקה ולא לשתף אף אחד ואף אחת משום שהחברה של ימינו אוהבת כשאתה סובל. לא רציתי לחשוף את רגשותיי, את תוכניותיי. מודה באשמה שזה היה מאוד קשה לי לעמוד במשימה הזאת.

הנה נשברתי................... כמו כולנו.

***************************************************

השנה המומולדת שלי יוצא ביום ראשון הקרוב.

יום קודם יוצא התאריך העברי של המומולדת שלי.

לא שאני חוגג את היום ההולדת. שלא לדבר שאני לא זוכר מתי חגגתי.

מה גם שדווקא ביום הזה יוצא לי ללוות את אמא שלי לבדיקה במסגרת מחלת הסרטן שלה.

(במאמר מוסגר: על פי הביקורת החצי שנתית שהייתה לי אצל האונקולוג שלי לפני 10 ימים אני שומר יופי על רמות מדדים נמוכים של הערמונית בדם ושהוא ביקש ממני להגיע אליו לביקורת בעוד שנה. אלה בשורות טובות בעיניי, שלא יהיה ספק).

לפני חודש הלכתי ועשיתי לעצמי מתנת יום הולדת מוקדמת (נזם באף). משהו שרציתי כבר הרבה זמן בנוסף לעגילי פירסינג באוזן. עכשו, אני מרגיש שאני די גזעי בעיניי עצמי.

התובנה שלי לקראת יום ההולדת שלי: אני לא אתן לאף גבר או אישה לעשות עליי מניפולציות רגשיות,  לדרוך עליי. מי שלא מכבד אותי, גבר או אישה, מוזמן לצאת מהדלת ולא לחסום אותה וגם לא לעבור דרכה יותר. מי שלא זמין בשבילי שלא ייצפה למצוא אותי זמין בשבילו, גבר או אישה. אין אצלי יותר אוזן קשבת למי שלא נותן לי אוזן קשבת. מי שלא מנסה להבין אותי גם לא ינסה להבין אותי מחר. אין לי כוחות להכיל את האחר. מי שפגע.ה חסום.ה אצלי.
מי שדואג לשלוות הנפש שלי זה רק אני ולא אף אחד וגם לא אף אחת. אותו ישראל נאבאך שהייתי עד כה לא קיים יותר. נקודה.