שיקוף

סליחה שאני חי ולא שלחתי יד בנפשי. אני אדם חזק ולא בעד להתאבדויות. סליחה שאני תזכורת לסיפור אונס מהלך על שניים. סליחה שאני לא משתמש בסמים או בכדורי הרגעה, כי אני לא מאמין בהם. נכון............ מקרה האונס עשתה לי צלקת עמוקה שהיא עדיין מדממת לה עד היום, כמעט 50 שנה אחרי. אף אחד לא יכול להבין את זה כמה זה עדיין משפיע, כואב. גם אחרי כמעט פאקינג 50 שנה. מה לעשות???? אם אני לא אדבר על זה זה לא ייעלם. לא נותן יותר יד לנצל אותי, להשפיל אותי, לעשות עליי מניפולציות ריגשיות. רק מחכה לשמוע את המילה "סליחה" מאמא שלי, לפחות, שהיא לא הייתה שם בכדי להגן עליי, להבין אותי, שלא חיבקה אותי גם כשבאתי לספר לה ולאבי ז"ל על מקרה האונס. לשמוע ממנה את המילים: "אני אוהבת אותך, אני גאה בך על מי שאתה. אני מבינה שעשית טעויות בכדי למשוך תשומת לב שבעצם צעקת: 'תראו אותי, תקשיבו לי' ". גם אני רוצה ורציתי לקבל חיבוק, שיעשו לי מסיבת הפתעה ליום הולדת: כשהגעתי לגיל 50 (שזה היה לפני 6 וחצי שנים) חשבתי שיעשו לי מסיבת הפתעה והתאכזבתי. כבר לא מצפה לכלום, למען האמת, כגודל הציפיות גודל האכזבות או ...

אני בסערת רגשות........ לצערי הרב, אני מרגיש אבוד ושאין לי אוזן קשבת........... סיפור האונס שעברתי בגיל 9 צף שוב. עם הרבה שאלות, תהיות. "למה זה קרה לי? למה אף אחד מסגל ההוראה שידע ולא עשה שום דבר בנושא? למה אני? איפה היו חברי הכיתה והשיכבה שלי, מדוע הם לא עשו שום דבר נגד האנסים והעדיפו לעשות עליי חרם כיתתי - שיכבתי?" אף אחד לא יכול להבין איזו שריטה יש לי בנשמה, בנפש. הגוף איכשהוא השתקם. הנשמה לא השתקמה, עוד מעט 50 שנה. פאקינג 50 שנה עוד מעט. מילד שמנמן שהיה מוציא ציונים של מאיות ותשעים במבחנים ירדתי לציונים של 60 - 50 - 40. מעולם לא הלכתי למסיבות של ימי שישי. מעולם לא יצאתי למועדונים. מעולם לא התחלתי לעשן. בעצם, עד היום אני לא מסוגל ללכת למועדונים, למסיבות ולהשתכר עד לא ידע. הנשמה שלי צועקת........... כל הילדות שלי, הבגרות שלי הלכה קאפוט. בגלל המקרה הזה. רק לאחרונה נפלה לי התובנה שכל הדברים שעשיתי בחיי - לצבוע את השיער לבלונד ואחר כך פסים, לעשות עגילים באוזניים, להתאהב בבן אדם הלא נכון (נער ליווי) שחשבתי לתומי שאני יכול לשנות אותו, ועוד - היו בעצם מתוך מצוקה. רצון לקבל תשומת ...

כאשר הורים עוזבים את העולם הזה, החיים משתנים באופן שאי אפשר באמת להתכונן אליו. נוצר חלל שקט וכואב — לא זעקה של כאב, אלא תחושת חסר עמוקה שאי אפשר למלא. אנחנו לא מאבדים רק את מי שגידלו אותנו. אנחנו מאבדים את התחושה של להיות תמיד הילד של מישהו, מוחזק באהבה ללא תנאים. הזרועות שלהם היו המחסה הראשון שלנו. הקולות שלהם היו הרוגע ברגעי פחד. ההכוונה שלהם הייתה מצפן שקט שליווה את צעדינו. כשהם אינם, העולם מרגיש גדול יותר — וגם קר יותר. פחות סלחני, פחות רך. וגם כבוגרים, אנחנו מבינים עד כמה נשענו על הנוכחות שלהם, על התפילות שלהם, על האמונה שלהם בנו. החסר מתגלה בפרטים הקטנים: טון מוכר, שאלה פשוטה, חיוך שמבין בלי מילים. פעם האהבה שלהם עיגנה אותנו וגרמה לחיים להרגיש אפשריים. עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה, נושאים איתנו גם זיכרון וגם כאב, ולומדים לחיות כשגעגוע שקט שוכן קרוב ללב. ********************************************************* תעריכו את ההורים שלכם. תאהבו את ההורים שלכם. תדאגו להם. גם כאשר פרשתם כנפיים מהבית. הם לא יהיו שם כל הזמן. אל תקחו אותם כמובן מאליו. תזכרו: כמו שאין ספר, מדריך, טוב להורה מושלם...

                    הייתי רוצה לדווח שפוליטיקאי התחיל איתי. הייתי רוצה לדווח שידוען התחיל איתי. הייתי רוצה לדווח שאני בזוגיות חדשה. אבל................... לא זה ולא זה. כל מי שעבר את גיל 45 ונכנס לגיל החמישים פלוס אז.......... הוא לא נחשב. הוא נפסל. הוא לא רלוונטי. מבחינתי??!! אני לא אצא עם בני 60 פלוס אלא עם בני גילי ואפילו צעירים שהם בוגרים בנפשם. יכול להבין שלכל אחד יש את הטעם שלו כמו לי יש את הטעם שלי. לא שהייתי מתנגד שאיזה פוליטיקאי חתיך (יש כזה בכלל??!!) או ידוען או שחקן התחילו איתי. לא שעולם הזוהר והפוליטיקה מושכים אותי בכלל, מבחינתי שתי העולמות הללו הן עולמות זנותיים. מי לא רוצה להיות בזוגיות??!! תכלס, אחרי כמעט 2 עשורים שאני לא בזוגיות טוב לי להיות לבד. מצד שני, הייתי רוצה לקבל חיבוקים ונשיקות כשאני חוזר הבית או סתם ככה. ********************************************* לאחרונה........ יצא לי להתכתב עם גברים בשנות השלושים לחייהם, לטענתם, במסנג'ר של הפייסבוק. מהר מאוד הבנתי שהם לא רציניים בכלל. מאונני מקלדת, סליחה על הביטוי. לא עונים...

אני יודע שאני יפה חיצונית וגם יפה באישיות שלי. מאוד מרגיש נוח בהתנהלות שלי. שומר על חזות צנועה האישיות שלי יוצאת החוצה. נכון.......... אני עונד צמידים, יש לי שני עגילי פירסינג באוזן. לא מבליט את השייכות המגדרית שלי שהרי מה שאני עושה בדלת אמותיי זה ענייני בלבד. אדרבא ואדרבא תמיד אמרו לי שיש לי חזות גברית ולא מנחשים שאני גיי. נוח לי עם מי שאני. הרוב מקבלים אותי כמו שאני זה שישנם כמה כאלה חשוכים במחשבותיהם כי הם באו ממדינות אפריקה ומהעולם השלישי זו לא אשמתי. פשוט תתקדמו הגעתם למדינה מערבית. עד לפני כמה שנים הייתי מושך אליי טיפוסים מוזרים, מפוקפקים, כאלה שמחפשים תשומת לב לא יודע למה. לאחרונה, אני עובד מאוד קשה לשים גבולות ולהרחיק אנשים כאלה ולהקיף את עצמי באנשים עם אנרגיות חיוביות. זו הבעיה שלהם שהם לא מבינים למה גם ככה הם לא יבינו. עם הרבה עבודה אני מלמד את עצמי לשמור על שלוות נפש האישית שלי. הצרות של אחרים לא מעניינים אותי כמו שהצרות שלי מעניינות את האחרים. מי שלא שומר על קשר איתי רק מתי שנוח להם אז תודה רבה תחסכו ממני: אתם רואים את הדלת כמו שנכנסתם אתם מוזמנים לצאת לצמיתות רק אל תחסמו א...

אני מתגעגע למנהיג חזק שיודע להוביל ויודע מה טוב לעם שלו. מנהיג בסדר גודל כמו: מנחם בגין, יצחק רבין זיכרונם לברכה. שהיה אפשר להתווכח איתם פוליטית מדינית, היה אפשר לא להסכים איתם אבל עשו צעדים גדולים מבחינה פוליטית והיסטורית לטובת העם שלהם. איזה מנהיג יש לנו היום??  אם היו בחירות היום האם יש לנו מועמד מתאים לראשות ממשלה?? התשובה היא חד משמעית: לא !!!!!!!!! בבחירות הבאות שיהיו אסור לנו כעם ללכת לבחור ואם כבר הולכים אז לשים פתקים לבנים אלא אם כן יקום מנהיג עילוי שיוביל, יסעיר וינהיג אותנו לעתיד יותר טוב. בהתחשב שהעם היהודי היושב בציון הוא עם בוגדני: נוהר אחרי מנהיג שנראה לו מצויין וכשהוא מאכזב אותו הוא זונח אותו לאנחות. או לחילופין: ראו את ראש הממשלה הנוכחי מטיל מיסים חי על חשבון האזרחים אך רואים בו עילוי, ראש ממשלה מצויין. יש לי שאלה לציבור שמצביע לליכוד בפרט ולימין בכלל: מה אתם מטומטמים? אתם משלמים עבור ממשלות מנופחות של הליכוד למרות האידיאולוגיה, או ממה שנשאר ממנה. אתם הציבור שמצביע לימין מתגעגע לא רק לבגין ז"ל אלא גם לבן גוריון וגם ליצחק רבין, זיכרונם לברכה. אנחנו כציבור בכלל חייב...

מצאתי שיטה איך להרגיע את שלג, החתול שלי. כשקיבלתי אותו לפני כמעט 10 חודשים הוא אופיין כחתול חרדתי. כל רגע נתון כשאני בבית אני משתדל להיות בקירבתו ולהדליק לו מוזיקה מרגיעה של חתולים ביוטיוב. ברגע שהוא שומע וגם מרגיש אותי הוא נהיה רגוע כל היום. לא יודע האם זו הדרך שמשפיעה על שאר החתולים הביתיים על שלג זה משפיע. ברור לי מאוד שהשהייה והנוכחות שלי בבית משפיעה לטובה על שלג. הוא מרגיש בטוח, רגוע ושהוא מבין שאבא שלו בבית. שלג הוא מסוג אנגורה. חתול לבן כולו - כולו בגלל זה החלטתי לקרוא לו שלג. ייללני כשהוא רוצה משהו: יודע לעמוד על שלו ולדרוש את מה שהוא רוצה. כשקיבלתי אותו מהמשפחה האומנת שלו לפני כמעט 10 חודשים הוא התנהג בטבעיות בבית החדש שלו. מצד שני, הוא יילל כשהשארתי אותו לבד בבית בגלל שהייתי חייב לצאת לעבוד. היום, עם כל הכאב והצער אני חייב לסגור את החלונות בבית ולהשאיר לו פתח קטן לאוויר בשירותקלחת הן בגלל חתולי הרחוב שמעצבנים והן בגלל אנשים רעים שיש לי בשכונה שלא סובלים ייללות של חתול בפרט וא.נשים בכלל. כשאני חוזר הביתה בסוף יום עבודה הוא פשוט שמח, נהיה רגוע ואף מחכה לי בסבלנות אחרי שאוכל קצ...

עוד מעט שנתיים לשבת השחורה. אנחנו בפתח של חגי תשרי התשפ"ו. ברור לכל שאין מצב רוח, גם השנה, לחגוג את החגים. אין אווירת חג, אין מצב רוח לחגוג.  הן בגלל המצב הכלכלי. הן בגלל המצב הביטחוני. הן בגלל שהאווירה לא ברורה במדינה השסע בתוך החברה מאוד עמוק. הקיצונים משתי קצוות החברה יותר ויותר מקצינים.  אם היום היו מתקיימות הבחירות לא היה באמת למי להצביע: בעיני האנשים שאני מדבר כל הכנסת הנוכחית, כל חברי הכנסת הנוכחית שאני מניח שירוצו לכנסת הבאה אשמים אחד אחת באותו מחדל נוראי, מושחתים, דואגים לכיס ולכיסא שהם יושבים עליו. כבר שש עשרה שנה אני לא משרת בצבא, שוחררתי משירות מילואים פעיל בפיקוד העורף. אין יום שאני לא מודה על כך כי לא הייתי רוצה לצאת לסבב חמישי של מילואים כשישנם אוכלי חינם שלא משרתים. כן, אוכלי חינם. את ה - 7 באוקטובר אני זוכר טוב מאוד כאילו זה היה אתמול. לא שהייתי באותה מסיבת נובה. הייתי בשעה האחרונה של משמרת לילה שעשיתי במלון שעבדתי שחציו היה מלון וחציו בניין משרדים בתל אביב. כל הכניסה של המלון הייתה מזכוכיות שלא נשברו, תודה לאל. איש  של בניין המשרדים שישב בדלפק שלו ממש לא...

קיבלתי החלטה: להתחיל להסתובב עם אבני אנרגיות עליי וגם בתיק. ובנוסף, לשנות את החזות שלי ביתר שאת. הגיע הזמן שאני יתחיל לאהוב את עצמי יותר ויותר ולהראות אחרת. שלא יחשבו עליי שאני ילד. עדיין תהליך פתיחת התלתלים שלי בשיאו, זו עבודה קשה בתקווה שאני אראה תוצאות יפות כמו שאני רוצה. גם התחלתי לענוד צמידים מכסף (925) עבים. אף אחד ואף אחת לא תאהב את עצמי כמו שאני רוצה. אף אחת ואף אחד לא יידאג לי כמו שאני אדאג לעצמי. החלטה מספר שתיים: לא לתת לאף אחד ולאף אחת לטפס עליי. לא לתת לאף אחת ולאף אחד לנצל אותי. הגיע הזמן שהחברה, הסביבה, תבין שאני לא פראייר. אולי היו לי בייבי פייס, אולי יש לי חזות של טמטם לא עוד !!!! שיחפשו להם פראייר אחר. לא לתת לאף אחד ולאף אחת להזכיר לי דברים שאני לא מעוניין להזכר, לא שיעשו לי דברים שאני לא מעוניין בהם, לא להשפיל אותי. הגעתי למה שהגעתי זה בזכות עשר אצבעותיי. את שמי הטוב לא תוכלו לקחת ממני. עדיין מחזרים לפתחי מענף המלונאות ואני דוחה הצעות שלא מעניינות אותי בכלל. כל קמט בפניי השגתי ביושרה ואני גאה בזה. מהרגע שהבחנתי בצבעים שבי הפסקתי להיות שקוף. *************************...

מובן לי מאוד שהמצב היום במדינה מכל הבחינות לא טוב, בלשון המעטה. מבחינה ביטחונית, מבחינת ביטחון פנים, מבחינת יחסי חוץ. מבחינה כלכלית ורווחה, העם מפולג, משוסע החדשות לא מרנינות בכלל. ממשלה מנותקת, עם משרדים מיותרים.  אין לאנשים חשק, רצון, לקרוא ולשמוע צרות של אחרים. כל אחד בפני עצמו. כמעט כל יום ישנן הפגנות להחזרת החטופים.  כל פעם שאני מעלה פוסט, פרק, בבלוג שלי לאחרונה אני תוהה ביני לבין עצמי האם יהיו לי מספר קוראים רב? כמי שהיה רגיל למספר של 300+ קוראים לפרק היום בקושי אני מגרד את המספר 210. כן.......... אני מתחיל לעשות לעצמי חשבון נפש האם אני מעניין מי שהוא בכלל? האם אני יפה בכלל? האם אני אטרקטיבי בכלל? ברור לי כשמש שיופי, אטרקטיביות, היא בעיניי המתבונן בלבד. שמתי לב שיש מצב שאני כותב , ממחזר בלי כוונה, דברים שכבר כתבתי עליהם וזה אולי כבר נמאס לאנשים לקרוא, לשמוע. התחלתי לחשוב לתומי: האם אני מיותר? האם עליי להפסיק לכתוב? אולי להמשיך לכתוב אך לא לשתף?  אנשים שרק אתמול - שלשום הכרתי שולחים לי חיבוק וירטואלי רק מתי שנוח להם ולא זמינים כשצריכים אותם באמת. כבר לא מדבר על המשפח...

אני זוכר היטב את כל מי שהשפיל אותי. את כל מי שזילזל בי. את כל מי שדרך עלי. את כל מי שלעג לי. את כל מי שהכאיב לי. את כל מי שנטש אותי. ואני אומר לכל אחד ואחת מהם: תודה. תודה על הכאב. תודה על הצער. תודה על החרדות. תודה על העלבון. תודה על הייאוש. תודה על חוסר האונים. בזכותכם אני מפחד פחות. בזכותכם אני אמיץ יותר. עברתי דרך התופת. הכרתי את מעמקי הגיהנום. חוויתי את הרע מכל. למדתי להתמודד עם הלעג. הצלחתי לעמוד על הרגליים. בכיתי הרבה אבל נשארתי בחיים. והבנתי שאני יכול. שאני מסוגל. שאני נהדר. שאני מוכשר. שאני אצליח. שאני בסוף אהיה מאושר. בזכותכם. חבריי לכיתה. חברותיי לחיים. חיילים בטירונות. עמיתיי בתקשורת. גולשים שגידפו אותי. גברים שדחו אותי. או זרקו אותי. וגם ההורים שלי. ובני משפחה אחרים. תודה על כל מה שנתתם לי: אומץ לב. קור רוח. נחישות. יצירתיות. חוכמה. והכי הכי הכי היכולת שלי להתמודד עם פחדיי העמוקים ביותר. להביט לעצמי בעיניים. לקום על הרגליים. ולחייך. בזכותכם אני מבין. בזכותכם אני מבין הרבה יותר טוב. אני מבין את מי שמשתף.ת אותי עם לב שבור. ואת מי שחייו.ה קרסו. ואת האדם המבוגר שפוחד מהמוות. ה...