תראו אותי !!!!!

יום השנה העשירי לפטירתו של אבי. היום זה גם יום השנה של סבי מצד אבי ז"ל שלא זכיתי להכירו.

היום התעוררתי בבהלה בשעה 03:00 בבוקר.

לא בגלל פצ'וצ'ו אלא בגלל שפתאום הרגשתי מועקה עד מחנק עם הרגשת טילטול חזקה. מודה שלא יכולתי להירדם שוב ולו עוד שעה אחת נוספת בגלל הרגשות הללו. קמתי האכלתי את פצ'וצ'ו ועוד התלבטתי האם להירדם לעוד חצי שעה עד 3/4 השעה אך חששתי לתפוס את השינה שוב.

קמתי סופית וציחצחתי שיניים ושטפתי פנים והתחלתי להכין לי ספל גדול של קפה שחור עם ארוחת בוקר שלא נהנתי ממנה בכלל. היה לי קשה כל ההתנהלות הזאת. ידעתי שהמונית שהזמנו שתקח את אמי ואותי לבית העלמין ירקון אמורה להגיע. שנאתי את המחשבה ללבוש מכנסיים ארוכות. שנאתי את המחשבה לנסוע לבית עלמין כי עדיין אני לא מצליח לעכל סופית בתת מודע שלי שעברו כבר עשר שנים מאז פטירתו של אבי בטרם עת.

נרות הנשמה דלוקות כבר מאתמול בערב, שתיים במספר, הן הזכירו לי כל העת.

הידיעה שהביקור בבית העלמין יהיה קצר מבלי אפשרות להתייחד עם זכרו של אבי ז"ל. מבחינתה של אמי שתבדל לחיים ארוכים וטובים זו רק אבן ולא מאפשרת לי להיות עוד קצת כי מבחינתה המונית מחכה אבל לרדת בזמן לא, חלילה וחס, בכדי לנסוע לבית העלמין כאילו רוצה לדחות את הקץ.

מעולם לא התחשבו ברגשותיי. מעולם לא התחשבו ברצונתיי. רק יודעים לעקצוץ ולעקצוץ כל הזמן.

רציתי לצעוק, לבכות, למרות שהמונית ממתינה: תנו לי עוד דקה או שתיים להתייחד, לבכות. זה היה אבא שלי, ריבונו של העולם.

בחזרה, העדפתי לרדת אצל אמא שלי ולא אצלי תחילה כי לא רציתי לראות אף אחד מהשכנים המטרידים, הנצלנים והעצלנים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. לרוע מזלי, יצא לי לראות את אחד מהם זה שחזר בתשובה שניסה בזמנו להכריח אותי להגיע לבית הכנסת כל הזמן. זה פתח עיניים שבשעה 07:30 / 07:40 כבר חזרתי הביתה מבית העלמין. הוא ניסה, שוב, שאגיע בערב לבית הכנסת ליד הבית על מנת שאגיד קדיש מבלי להתחשב במה שאמרתי בזמנו שאמי ואני עושים את האזכרה בבית הכנסת איפה שאבי ז"ל היה עושה אזכרות שנמצא ליד בית אימי. הוא לא מצליח להבין שמה שקובע זה בית אבא ואמא של כל אחד ואחת. זה ממש מעצבן כל פעם מחדש. מה אתה מעצבן אותי ביום השנה של אבא שלי? חאלאס. מספיק. אמא שלך מתחשבת אז אתה לא מסוגל בכלל להתחשב?

רק רציתי להיכנס לבית, לפינה שלי, ולהיות עם עצמי ועם הזיכרונות. לא לשמוע זיוני שכל כאלה או אחרים.

ואני תוהה, ממשיך לתהות: איפה אני? מה עם רגשותיי, תחושותיי? מה עם רצוני? מה עם שאיפותיי? למה אני צריך לוותר על הכל בשביל האחרים?

תראו אותי!!!!

קוראים לי ישראל 53 שנה ולא קוראים לי חיים או עופר או דוד או שי או יוסף או לא מה משנה מי.