על אלימות, התבגרות וציונים

לאחרונה התרבו מקרי האלימות בחברה בארץ ובעולם. 

זו תופעה יום יומית המתרחשת בכל מעגלי החיים: בחברה, בבית הספר, במשפחה,ואף במערכת השלטון. בחיבורי זה אציג את השלכותיה של תופעה זו ואציע דרכים להתמודד עימה. השלכות התופעה מגוונות ושליליות ביותר.

ראשית, אלימות עלולה לגרום לנזקים גופניים. לעיתים הנזקים הם בלתי הפיכים. הכוונה של הרבים או המתווכחים היא לא תמיד לפגוע, אולם בלהט הריב, הדברים יוצאים משליטה ופגיעה בראש, לב, או בטן למשל, עלולה לגרום אף למוות. יש שאינם מסתפקים בשליחת ידיים ומשתמשים בסכינים או באולרים כדי להתגבר על יריביהם,  מה שעלול להחמיר את התוצאה.

בנוסף, אלימות מילולית אמנם לא גורמת לפגיעה פיזית, אולם תוצאותיה לא פחות מסוכנות.    אנו מכירים תופעות של ילדים שנכנסו לחרדה וכתוצאה מכך הפכו לילדים פחדנים, מסתגרים בביתם, מתבודדים לאחר שאיימו עליהם. לעיתים הילד נושא עימו עלבון זה לאורך שנים הגורמת לו לדימוי עצמי נמוך, לחוסר ביטחון ובעקבות כך לחוסר התפתחות. הבעיה עם האלימות המילולית היא כשהנזק מתגלה לעיתים מאוחר מדי לטפל בו. יתר על כן, אלימות גורמת לאי סדר בחברה. כל אדם החושב שלא נעשה עימו צדק מחליט לפתור את בעיותיו בכוח הזרוע. ידועים לנו מקרים של אזרחים אשר היכו עובדי ציבור, מאחר שלא קיבלו את מבוקשם. הם לוקחים את החוק לידיים שלהם. הם קובעים את החוקים והופכים את עצמם גם למבצעי החוק.                         

      
ראינו, איפוא, כי האלימות מסוכנת לחברה, הן האלימות הפיזית והן המילולית. לכן יש להלחם בה בכל האמצעים הקיימים הן בתחום החינוך והן בתחום המשפט. בתחום החינוך חייבת להיות תכנית טיפולית מובנית הכוללת קווים ברורים של ענישה וטיפול עקבי ומניעתי. ובתחום המשפט כמובן, הענישה צריכה להיות בהתאם לחומרת העבירה, מעבודות שירות בקהילה ועד לשהייה בכלא.

*************************

גיל ההתבגרות הוא תקופה קשה, מאתגרת ומורכבת עבור המתבגרים ועבור ההורים. 

הילדים נמצאים בחסות ההורים ותלויים בהם, כפופים לסמכות שלהם ופחות עצמאיים עד גיל 18 - גיל השירות הצבאי. בחיבורי זה אציג את הטענה האם גיל ההתבגרות הוא שלב בחיים בו המתבגרים הם עצמאיים כבר, או שהם עדיין תלויים במבוגרים. כן, אציג את הנימוקים התומכים והמתנגדים לטענה זו ואביא מסקנות בנושא. 

יש הטוענים כי מתבגרים שואפים לעצמאות ולהשתחרר מהמסגרות המכוונות, ויש הטוענים כי תקופת ההתבגרות היא גיל שהמתבגרים עדיין זקוקים לתמיכת המבוגרים עד כדי תלות ריגשית בהם.

אני מתנגד לטענה כי מתבגרים שואפים לעצמאות מלהשתחרר מהמסגרת המכוונת מנימוקים שונים:

ראשית, המתבגר בגיל ההתבגרות חווה שינויים משמעותיים בתחום הפיזי, גופני והן שינויים בתחום הרגשי. המתבגר "מחפש את עצמו"- את הזהות העצמית שלו. דבר זה יוצר בלבול, פחד, חרדה, תחושת חוסר ביטחון ואף הידרדרות למצב  של דיכאון. ניתן לראות זאת למשל, אצל מתבגרים עם בעיות אכילה, השמנת יתר או התדרדרות למצב של אנורקסיה.

כמו כן, ניתן להסביר את עמדתו נגד ההשתחררות של המתבגרים לגמרי מהמסגרת המכוונת בכך שאם הם יהיו עצמאיים בגיל כה צעיר הם יפסידו חלק חשוב מחווית גיל ההתבגרות. גיל זה הוא גיל נפלא שאפשר להנות בו, לחוות חוויות מרגשות ולא להתבגר בבת אחת ולהיות עצמאי ובוגר בגיל כה צעיר. יש לתת את הזמן בחיים לכל דבר. לדוגמא, צעירים שעוזבים את הלימודים והבית כדי לחיות חיים עצמאיים, מאבדים את הילדות שלהם, ובטרם זמנם מתחילים לדאוג להתנהלות החיים בתקופה מוקדמת בחייהם.

יתרה מכך, לדעתי, מתבגרים בגיל ההתבגרות זקוקים לגבולות. אמנם יש חילוקי דיעות, מריבות וקונפליקטים בינם לבין ההורים, אך זה, למעשה, חלק מהחיים שמכין כל אחד ואחת מאיתנו לקחת אחריות  ולהיות עצמאיים ובוגרים וכך גם מחשל אותנו לקראת  החיים האמיתיים. למשל, הורים העושים חישובים כספיים עם המתבגר לגבי הוצאותיו בדרך הנכונה, זוהי למעשה הכנה טובה לשימוש נכון בכסף בעתיד ולא לבזבזנות יתר. 

לעומת זאת,יש הטוענים כי המתבגרים עדיין זקוקים לתמיכת המבוגרים עד כדי תלות ריגשית בם. אני מתנגד לטענה כי התמיכה של ההורים יוצרת תלות רגשית, שכן אם התמיכה נעשית בדרך הנכונה של שיתוף, הדרכה, הכוונה - זו תהיה הכנה טובה לפיתוח עצמאות ולקיחת אחריות על החיים. 

המסקנה העולה מדבריי היא שגיל ההתבגרות הוא גיל לא קל וצריך לחיות אותו בצורה הטובה ביותר. מתבגרים חייבים לנצל את הגיל הזה על מנת לפתח עצמאות ולא  להתבגר מוקדם מידי ומהר מידי מהצפוי. זאת כמובן על ידיי תמיכה נכונה של ההורים - המבוגרים , תקשורת טובה והבנה הדדית דבר שיתרום לטובה הן למתבגרים והן להורים.

***************************

ברוב מוסדות החינוך בארץ ובעולם נהוגה "שיטת הציונים". 

שיטה זו פירושה, שהתלמיד מקבל ציון או הערכה לפי סולם כלשהו בתום תקופת לימוד מסוימת. בחיבורי זה אציג את היתרונות והחסרונות של שיטת הציונים ואביע דעתי בנושא. 

מצד אחד, "שיטת הציונים" היא הכרחית ללומד עצמו, והיא והמקצוע, והן ביחס ללומדים האחרים, וכך לשפר את הדרוש שיפור. "שיטת הציונים" מסייעת אף למורה, כי באמצעותה יכול הוא להעריך את דרך עבודתו בכתה ולסייע לתלמידים, שלא הגיעו להישגים נאותים. שיטה זו הכרחית בעיקר במקרה של מעבר למסגרת לימוד אחרת, כי באמצעותה יוכל המוסד-הקולט לשקול את מידת התאמתו של התלמיד למסגרת החדשה.

מצד שני, אין להתעלם מחסרונותיה הבולטים של "שיטת הציונים": מתח והתרגשות. בעיה גופנית או משפחתית כלשהי עלולים להשפיע על  כושר הריכוז של הלומד ולגרור הערכה נמוכה, שאינה משקפת את יכולתו האמיתית של התלמיד. 

מגרעת נוספת של "שיטת הציונים" היא האופי הסובייקטיבי של הציון: לעתים נוהגים המורים לתת "ציון גבוה" לתלמיד חלש, שהוכיח התקדמות, ו"ציון נמוך" לתלמיד בעל יכולת, שהתרשל בלימודיו.

כמו כן, קיימת בעיה של הערכה לא אחידה בין מורים, בפרט אם הם מלמדים במוסדות – חינוך שונים. ייתכן בהחלט שציון "80", שניתן במוסד, הנוהג להחמיר עם תלמידיו ולהקפיד על הישגיהם, אינו זהה לציון "80" במוסד לימודי אחר.

לדעתי, יש לבטל את "שיטת הציונים" שכן בגללה הופך הציון למטרה סופית. היא גורמת לתלמיד "ללמוד למען הציון", ולא לשם ידע והשכלה. כדאי לשנות את השיטה הקיימת על מנת שכל תלמיד יפיק את מלוא ההנאה מהלמידה. והידע שהוא רוכש יישאר עימו לאורך זמן ולתועלתו האישית בעתיד.