סרטן הערמונית - פרק 6: אני מחפש רק לשתף, לדבר.

בשבוע הבא יחול שנה מאז שהתגלה אצלי סרטן.
סרטן הערמונית.
רק מבדיקת דם שיגרתית שהייתי מבצע כל חצי שנה מאז שאני בן 20.

ההרגשה הראשונה שהייתה אז הלם. למה לי? מדוע אני? מה עשיתי? ומיד אחר כך נכנסתי למערבולת רגשות נוראית: כעס וזעם לצד בכי. האשמתי את העולם ואחותו שלא בזה שחטפתי סרטן ושאף אחד לא מבין אותי כראוי. בעוד שהיו חברים וחברות בודדים שחזרו ואמרו שאפשר לצאת מזה כל עוד תפסתי את זה בזמן. גם האורולוג שלי תפס את הראש ולא הבין מדוע דווקא לגבר בן גילי - אז הייתי בן 49 - זה התגלה.

לצד הרגשות התחילו גם הריצות אחרי בדיקה אחר בדיקה על מנת לאשש את הגילוי.
במקביל, גם לאסוף אינפורמציה ככל האפשר מהו סרטן הערמונית, שיטות הטיפול, אחוזי ההצלחה בטיפול, וכולי. במילים אחרות: להיות בשליטה. במקביל כל זה להמשיך בחיים היומיום שלי: עבודה, הדאגה לאמא שלי ולהיות אוזן קשבת בשבילה כשצריך, לטפל באלפונסו החתול שלי - שהשתדל להיות בקירבתי כל הזמן כי הרגיש שעוברת עליי תקופה לא קלה.

שתבינו, אני לא מחפש איחולי בריאות מהירה. אני לא מחפש רחמים עצמיים. אני מחפש רק לשתף, לדבר.

כשכל התוצאות איששו את התוצאה האחת והיחידה שיש לי סרטן הערמונית, כבר הייתי במצב של שליטה מלאה והבנה יסודית. האורולוג שלי דווקא היה מופתע שבלעתי כל מילה שלו לגבי המחקרים בעד ונגד בכל טיפול וטיפול וכשהחלטתי על צורת הטיפול המועדפת עליי הוא הסתכל בעיניי וראה פאציינט שמבין ושולט ומפנים. במקביל אליו, גם הרופאה הכללית שלי בכתה, מצד אחד, מדוע דווקא לי - הפאציינט הכי ששקט והכי נינוח שיש לה - זה קרה. ומצד שני, הייתי בשליטה מלאה והולך עם קלסר נפוח עם כל האינפורמציה האפשרית, הכוללת תוצאות בדיקות וטפסי 17 שכבר מומשו שמורים בשמרדפים.

הצטרפתי לקבוצת BELONG ברשת החברתית פייסבוק שמשם שאבתי ואני שואב כל מידע אפשרי שחולי סרטן הערמונית עוברים ועברו. התחלתי להסתובב עם הסיכה של האגודה למלחמה בסרטן גם בכדי להכריז בדרכי שאני חולה סרטן, מצד אחד, וגם לעורר מודעות לסרטן. למרות ההתלבטות והלחצים של אמי לא לדבר על כך, מתוך בושה. כשהיא הבינה שזה יכול לקרות לכל אחד ואחת היא הבינה והפנימה.

הסכמתי עם הרופאה הכללית שלי שאני צריך להתחיל במשטר תזונה מיוחדת בשבילי.
מאחר ונכנסנו לפסח 2019 וידעתי שרוב הרופאים והדיאטניות נמצאים בחופשת פסח דחיתי לאחר החג את כל פיצוח בתזונה מיוחדת בשבילי.
במקביל, התחלתי את הטיפול ההורמונלי שראש מערך האונקולוגיה שמטפל בי באופן אישי. תופעות הלוואי לא איחרו לבוא: גלי חום, הרגשת בחילות. גם זריקת EBLIGO  לא הוסיפה להרגשה. ידעתי שבשלב מסויים יגיע גם שלב ההקאות, אם יגיע. תודה לאל: היה רק פעם אחת וגם זה לא היה רציני בכלל. בקטנה.

שתבינו, אני לא מחפש איחולי בריאות מהירה. אני לא מחפש רחמים עצמיים. אני מחפש רק לשתף, לדבר. לקבל אוזן קשבת, מצד אחד. ולעורר מודעות לסרטן ושיש לערוך בדיקות דם שיגרתיות - לא פעם בשנה אלא פעמיים בשנה.

במקביל לכל התהליך התחלתי לגדל זקן ולטפח אותו. בשלבים הראשונים היה קשה לקבל את הזקן. אך לאט לאט התחילו להבחין שאני נראה שונה ויותר מבוגר. בעצם, במילים אחרות: הזקן יפה לי. למרות שהיה מחקר שקראתי אותו שאומר שזקנים מלא בחיידקים, מאחר ואני אדם מאוד סטרילי שמתרחץ פעמיים ביום ושוטף את פניי 4 פעמים ביום ידעתי שזה לא בבית ספרי.

אני יודע היום, מה שלא ידעתי מלפני שנה, שאני אצא מהמחלה הזאת. בוודאות. לא רק אצא מהמחלה אלא אצטרך לשמור על אורח חיים בריא ולהיות בפיקוח מלא למשך 3/4 שנים קדימה. אני אצא מהמחלה הזאת. אני לא מתכוון ללכת לפני גיל 77, לפחות, קרי: יש לי עוד 27 שנה. יש לי עוד מה לעשות על מנת להשאיר את חותמי בעולם הזה.
BY HOOK & BY COOK. על אפם וחמתם של כמה אנשים, מבשרי ודמי.