סרטן הערמונית - פרק 5: בילבול וחוסר הבנה
תוצאות הביופסיה הראו בוודאות שיש לי סרטן.
כרגע, כמתנת יום הולדת, קיבלתי זימון לבדיקת PET/CT שתבדוק האם ישנן גרורות או שלא. זו בדיקה גרעינית.
וכשאקבל את התוצאות הללו עליי להחליט בשיתוף עם האורולוג איזה טיפול הוא אפקטיבי:
1. כריתה רדיקלית של הערמונית שאינה אפקטיבית משום שהסרטן עלול לחזור.
2. טיפול כימותרפיה בשילוב הורמונלי.
3. הקרנות עם שילוב הורמונלי.
התגובה הראשונה שלי הייתה ביטול האופציה הראשונה בגלל שהיא לא אפקטיבית ושייתכן שהסרטן עלול לחזור. אזי, מבין שתי האופציות האופציה השלישית היא הכי אפקטיבית. החלטתי על האופציה השלישית עוד בטרם עברתי את הבדיקה הגרעיתית - PET/CT.
מידת הסרטן כפי שהוא נמדד בביופסיה היא P5, שלב לפני הקריטי והמסוכן.
מצד אחד, ישנם חברים וחברות שיודעים להקשיב ולתת תמיכה ועידוד בנושא, גם אם זה אוזן קשבת בכלל. מצד שני, ישנם "חברים" שעובדים במקביל אליי שממש לא מתייחסים אלייך ולבעיות האישיות שלך, במיוחד הבריאותיות, והם פועלים רק אני ואני ואני בלבד.
הם לא מבינים שגם אני בן אדם, עם רגשות, בעיות בריאותיות במיוחד עכשו שיש לי סרטן הערמונית. אומנם, הסרטן בשלב לפני הקריטי והמסוכן. התיסכול שלי נובע: שאם הייתי צריך להידרש ולתת תמיעה, החלפה כשיש לאחד מאנשי הצוות שלי בעיה רפואית כזאת או אחרת הייתי קורע את עצמי בכדי שהוא ייתפנה ויבריא. כנראה לא כולם מבינים את מידת החברות, הרעות, האחריות כלפיי מקום העבודה שלך. וחבל.
מצד שני, התסכול שלי הינו המצב עם המשפחה שלי. למעט התמיכה הנפשית של אמא שלי, שגם היא זקוקה לתמיכה נפשית לאור התוצאות, מצד המשפחה שלי שואפת לאפס וגובלת מהתעלמות כאילו היינו אוויר. בנות הדוד שלי, שיודעות מכל הסיפור, פיזית לא שם.
אני לא מבקש שיחזיקו לי את היד. אני מבקש נוכחות, תמיכה הקשבתית, חיבוק כשצריך. בשביל זה אנחנו משפחה.
מ ש פ ח ה!!!!! אני מבין שלכל אחד ואחת יש את האחריות לילדים, בעלים, עבודה. אומנם, אני גיי ואין לי ילדים לדאוג להם אבל יש לי אחריות כלפיי עצמי וכלפיי אמא שאני ממשיך לכבד אותה כהורה: כיבוד הורים הינו אחת המצוות החשובות שאם לא החשובה ביותר והנעלה ביותר. משפחה זו לא רק באירועים משמחים. משפחה זה לא רק בחגים ושבתות. משפחה זו משפחה. משפחה לא שולחת שליחים חיצוניים מהמשפחה - כמו: חברות - שידברו בשם בני המשפחה ויזרו עוד מלח על הפצעים ומעלים טענות כנגד וחסרות שחר וביסוס כשלאותם חברות ניזונות מתקיעת מקלות בגלגלים ועשיית טיזינג ולהחריף ולהעמיק את הסכסוך המשפחתי. אותן חברות של לא יכולות למלא את החלל של אבא או אמא.
כולנו בני אדם. לכולנו יש רגעי שבירה. כולנו זקוקים לתמיכה של בני משפחה, בשר מבשרך.
כרגע, כמתנת יום הולדת, קיבלתי זימון לבדיקת PET/CT שתבדוק האם ישנן גרורות או שלא. זו בדיקה גרעינית.
וכשאקבל את התוצאות הללו עליי להחליט בשיתוף עם האורולוג איזה טיפול הוא אפקטיבי:
1. כריתה רדיקלית של הערמונית שאינה אפקטיבית משום שהסרטן עלול לחזור.
2. טיפול כימותרפיה בשילוב הורמונלי.
3. הקרנות עם שילוב הורמונלי.
התגובה הראשונה שלי הייתה ביטול האופציה הראשונה בגלל שהיא לא אפקטיבית ושייתכן שהסרטן עלול לחזור. אזי, מבין שתי האופציות האופציה השלישית היא הכי אפקטיבית. החלטתי על האופציה השלישית עוד בטרם עברתי את הבדיקה הגרעיתית - PET/CT.
מידת הסרטן כפי שהוא נמדד בביופסיה היא P5, שלב לפני הקריטי והמסוכן.
מצד אחד, ישנם חברים וחברות שיודעים להקשיב ולתת תמיכה ועידוד בנושא, גם אם זה אוזן קשבת בכלל. מצד שני, ישנם "חברים" שעובדים במקביל אליי שממש לא מתייחסים אלייך ולבעיות האישיות שלך, במיוחד הבריאותיות, והם פועלים רק אני ואני ואני בלבד.
הם לא מבינים שגם אני בן אדם, עם רגשות, בעיות בריאותיות במיוחד עכשו שיש לי סרטן הערמונית. אומנם, הסרטן בשלב לפני הקריטי והמסוכן. התיסכול שלי נובע: שאם הייתי צריך להידרש ולתת תמיעה, החלפה כשיש לאחד מאנשי הצוות שלי בעיה רפואית כזאת או אחרת הייתי קורע את עצמי בכדי שהוא ייתפנה ויבריא. כנראה לא כולם מבינים את מידת החברות, הרעות, האחריות כלפיי מקום העבודה שלך. וחבל.
מצד שני, התסכול שלי הינו המצב עם המשפחה שלי. למעט התמיכה הנפשית של אמא שלי, שגם היא זקוקה לתמיכה נפשית לאור התוצאות, מצד המשפחה שלי שואפת לאפס וגובלת מהתעלמות כאילו היינו אוויר. בנות הדוד שלי, שיודעות מכל הסיפור, פיזית לא שם.
אני לא מבקש שיחזיקו לי את היד. אני מבקש נוכחות, תמיכה הקשבתית, חיבוק כשצריך. בשביל זה אנחנו משפחה.
מ ש פ ח ה!!!!! אני מבין שלכל אחד ואחת יש את האחריות לילדים, בעלים, עבודה. אומנם, אני גיי ואין לי ילדים לדאוג להם אבל יש לי אחריות כלפיי עצמי וכלפיי אמא שאני ממשיך לכבד אותה כהורה: כיבוד הורים הינו אחת המצוות החשובות שאם לא החשובה ביותר והנעלה ביותר. משפחה זו לא רק באירועים משמחים. משפחה זה לא רק בחגים ושבתות. משפחה זו משפחה. משפחה לא שולחת שליחים חיצוניים מהמשפחה - כמו: חברות - שידברו בשם בני המשפחה ויזרו עוד מלח על הפצעים ומעלים טענות כנגד וחסרות שחר וביסוס כשלאותם חברות ניזונות מתקיעת מקלות בגלגלים ועשיית טיזינג ולהחריף ולהעמיק את הסכסוך המשפחתי. אותן חברות של לא יכולות למלא את החלל של אבא או אמא.
כולנו בני אדם. לכולנו יש רגעי שבירה. כולנו זקוקים לתמיכה של בני משפחה, בשר מבשרך.
תגובות
סליחה שלא חיבקנו מספיק
מקווים שתתגבר על המחלה הארורה
ונוכל ללוות אותך בחיבוק ואהבה