שיקוף

מובן לי מאוד שהמצב היום במדינה מכל הבחינות לא טוב, בלשון המעטה. מבחינה ביטחונית, מבחינת ביטחון פנים, מבחינת יחסי חוץ. מבחינה כלכלית ורווחה, העם מפולג, משוסע החדשות לא מרנינות בכלל. ממשלה מנותקת, עם משרדים מיותרים.  אין לאנשים חשק, רצון, לקרוא ולשמוע צרות של אחרים. כל אחד בפני עצמו. כמעט כל יום ישנן הפגנות להחזרת החטופים.  כל פעם שאני מעלה פוסט, פרק, בבלוג שלי לאחרונה אני תוהה ביני לבין עצמי האם יהיו לי מספר קוראים רב? כמי שהיה רגיל למספר של 300+ קוראים לפרק היום בקושי אני מגרד את המספר 210. כן.......... אני מתחיל לעשות לעצמי חשבון נפש האם אני מעניין מי שהוא בכלל? האם אני יפה בכלל? האם אני אטרקטיבי בכלל? ברור לי כשמש שיופי, אטרקטיביות, היא בעיניי המתבונן בלבד. שמתי לב שיש מצב שאני כותב , ממחזר בלי כוונה, דברים שכבר כתבתי עליהם וזה אולי כבר נמאס לאנשים לקרוא, לשמוע. התחלתי לחשוב לתומי: האם אני מיותר? האם עליי להפסיק לכתוב? אולי להמשיך לכתוב אך לא לשתף?  אנשים שרק אתמול - שלשום הכרתי שולחים לי חיבוק וירטואלי רק מתי שנוח להם ולא זמינים כשצריכים אותם באמת. כבר לא מדבר על המשפח...

אני זוכר היטב את כל מי שהשפיל אותי. את כל מי שזילזל בי. את כל מי שדרך עלי. את כל מי שלעג לי. את כל מי שהכאיב לי. את כל מי שנטש אותי. ואני אומר לכל אחד ואחת מהם: תודה. תודה על הכאב. תודה על הצער. תודה על החרדות. תודה על העלבון. תודה על הייאוש. תודה על חוסר האונים. בזכותכם אני מפחד פחות. בזכותכם אני אמיץ יותר. עברתי דרך התופת. הכרתי את מעמקי הגיהנום. חוויתי את הרע מכל. למדתי להתמודד עם הלעג. הצלחתי לעמוד על הרגליים. בכיתי הרבה אבל נשארתי בחיים. והבנתי שאני יכול. שאני מסוגל. שאני נהדר. שאני מוכשר. שאני אצליח. שאני בסוף אהיה מאושר. בזכותכם. חבריי לכיתה. חברותיי לחיים. חיילים בטירונות. עמיתיי בתקשורת. גולשים שגידפו אותי. גברים שדחו אותי. או זרקו אותי. וגם ההורים שלי. ובני משפחה אחרים. תודה על כל מה שנתתם לי: אומץ לב. קור רוח. נחישות. יצירתיות. חוכמה. והכי הכי הכי היכולת שלי להתמודד עם פחדיי העמוקים ביותר. להביט לעצמי בעיניים. לקום על הרגליים. ולחייך. בזכותכם אני מבין. בזכותכם אני מבין הרבה יותר טוב. אני מבין את מי שמשתף.ת אותי עם לב שבור. ואת מי שחייו.ה קרסו. ואת האדם המבוגר שפוחד מהמוות. ה...

גרמת לי לכאב וצער מפח נפש גדול. לפעמים אני תוהה, אם הייתה בך בכלל טיפת אמפתיה. הרי אתה יודע בעצמך, שיכולת להעלים את זה אם היית באמת קצת אוהב אדם. אם באמת היה לך אכפת ממני. אי פעם. ובטח שמת לב, לאיזה טונים צורמים הגעתי איתך. איך מבן אדם רגוע, הפכתי לחסר שלווה. איך איבדתי את העשתונות ברגע אחד. משהו שכמעט ולא קורה לי בכלל. לפעמים אני תוהה, אילו רק היית בצד השני, אם היית מבין, כמה הייתה קשה ההתמודדות איתך, אך עם זאת, גם כמה רציתי. להיות שם. בכל מחיר ובכל מצב. לפעמים אני תוהה, אם חוץ משינאה עזה, קיימים בך עוד רגשות, או שתמיד זה ככה, שחור ולבן. מלאך ושטן, או הכל ושום דבר. אם בכלל היה לך מקום בשבילי, או שזו סתם הצגה, אובססיה שהלכה ודעכה. משהו דפוק שתורגם לאהבה, כשהיא בכלל לא הייתה. לפעמים אני תוהה, אם ידעת, איך חיפשתי כוח להשאר, גם בשאריותיי האחרונים, וכמה אספתי את עצמי בשבילך, כל פעם מחדש. לפעמים אני תוהה, אם אתה יודע בכלל כמה פגעת בי. אחרי שאכלתי ים של שקרים, שחצו את הגבולות שלי, וכמה שבכל זאת הבלגתי, כי נזכרתי, שזו פאקינג אתה. לפעמים אני תוהה, שאולי עצמתי עיניים חזק. שאולי נתתי לך הרגשה, ש...

הבוקר התעוררתי מאוד מוקדם (כבר בשעה 04:50 בבוקר) לא בגלל ששלג רצה לצאת לחלון לא בגלל החום והלחות שבחוץ כי המזגן היה דלוק כל הלילה. אלא בגלל התעוקה, חוסר שקט שמלווה אותי כל חודש אוגוסט בשנים האחרונות. אפילו קריאת תהילים, שחזרתי לקרוא אתמול, לא נותנת לי מזור ומנוחה. הגעגוע למי שממזמן לא בחיים: אבי ז"ל 13 שנה, סבתי ז"ל (אמו של אבי) עוד 3 שנים 50 שנה שלא בחיים. סבתי ז"ל הייתי מרגיש אותה שהיא באה לבקר אותי על פי כמה סימנים. לצערי הרב, כבר תקופה אני לא מרגיש. יש בי געגוע חזק לסבתי ולאבי שהקנו לי ביטחון. אין בי געגוע לילד שהייתי. לא לחוסר הביטחון. לא לילד הלא מקובל חברתית. לא לילד שעבר אונס קבוצתי וחרם שכבתי שנשא את הסוד הנורא במשך 12 שנה שכתוצאה מכך הילדות והנערות שלי נעלמו להם, למרות שהייתי מתבגר מאוד מקובל בתיכון. אם היום שואלים אותי לאיזו תקופה אני מתגעגע? אני מתגעגע לתקופה שסבתא שלי הייתה בחיים עד שנת 1978 כי אצלה הרגשתי אהבה וחום של סבתא - אמא. את אמא שלי לא הרגשתי בנוכחות שלה, באהבה שלה כי היא הייתה אישה חולה באותה תקופה (התמוטטות עצבים, ניתוח טחורים) גם היום בגילה המופל...

הפרק האחרון שלי בבלוג "עבר הווה" גרף לייקים ותגובות בפרטי. הרבה זמן לא היה לי פרק כזה שממש כתבתי מהפנוכו של הפנוכו שלי.  בתוך שעה מכתיבה הפרק היו לי 100 קוראים שמבחינתי זה הרבה מאוד בתוך שעה. לא מצפה ללייקים. לא מצפה לטפיחות על השכם. אני כן מצפה שיקראו את הפרקים שלי בבלוג. אני כן מצפה להיחשף כמה שיותר שהרי לא בכדי אני כותב ומפיץ את הפרקים בבלוג שלי על מנת שאנשים יילמדו מסיפור היומיומי שלי. שיישאבו כוחות. שיראו שאפשר גם אחרת. **************************************** למה אני תמיד מתאהב במי שאי אפשר? למה אני תמיד מפנטז על מי שאי אפשר? שהרי אני לא מבלה במועדונים. לא מבלה בפאבים של גייז, המתי מעט שנשארו בתל אביב. לא מבלה בסאונות חשוכות שבתל אביב. בכל אתרי ההיכרויות בתכלס מחפשים סטוצים, תמונות עירום לגירוי עצמי ואחר כך נעלמים להם. כל גיי שפונה אליי ברשתות החברתיות יש לו פרצוף של חולה נפש. תכ'לס, כבר התרגלתי לחיות לבד. לא מצפה (ציפיות יש רק במיטה של הכריות) למצוא זוגיות בגילי המופלג. ***************************************** הרשתות החברתיות מוצפות בדיווחים על הרעבה של ילדים ברצו...

ישנם ימים שבך אני נזכר. אני נזכר בך לא בגלל שאני מתגעגע אלייך או אוהב אותך עדיין. היה ברור לכל מהרגע הראשון שאנחנו לא מתאימים ורק אני לא ראיתי את זה. התעקשתי והתעקשתי הלכתי ראש בקיר כנגד העולם בשמה של האהבה, שהיא הייתה חד צדדית. היא לא הייתה טהורה בכלל. 11 שנה היינו ביחד. 16וחצי שנה עברו שאנחנו לא ביחד. תכלס???!!! אני מרוצה מכך, כי היום אני מבין שלא השקעת גרם אחד של אהבה מצידך. הלב והפה שלך לא שווים בכלל. אני בטוח שאם תעבור מולי על האופניים בתל אביב אני לא אזהה אותך בכלל כי אתה לא אותו אחד שהתאהבתי בו אז.  בדיעבד, אני מבין שגרמת לי להבין שאני אפס, שאני מכוער שאף אחד לא יאהב אותי באמת. אני גם מבין היום מה שלא הבנתי אז שאני גם יפה חיצונית וגם יפה באישיות שלי ומי שרוצה אותי ייקח אותי כמו שאני, גם אז וגם היום. עשיתי דברים מה שלך לא האומץ לעשות כי אתה פחדן. 3 קעקועים, למשל. 2 עגילי פירסינג באוזן, למשל, למרות שיש לך עגיל באוזן. היום, אני ממש לא אוהב אותך. אין בי טיפה של אהבה כלפייך שלא לדבר על טיפה של כבוד והערכה. גם לא מתגעגע אלייך בכלל. 3 שנים אחרי שנפרדנו אבי נפטר. שלחתי לך הודעה שביק...