זה אני

כשמדברים על כל נושא הטיפוח זה לא זר לי בכלל.  מאז שהייתי בן 18 יש לי מודעות לטיפוח עור הפנים שלי: אני משתדל להתמרח בקרם פנים, במיוחד בתקופת החורף ולמרוח קרם הגנה בקיץ. לכן, אנשים מופתעים שאני לא נראה לגילי בכלל.  בזמנו - בתקופת השירות הצבאי הסדיר שלי -אחרי שהייתי "צולה" את עצמי בים הייתי מתמרח בקרם גוף אחרי המקלחת, בנוסף, כמובן שהתקופה הזו חלפה לה מהר מאוד כשפיתחתי את המודעות לסכנות השמש. כיום, אני מתמרח בקרם לחות שטוב לעור שלי - כל אחד ואחת מאיתנו עם סוג עור שונה - לכן מה שטוב לי בעצם לא טוב לאחר. ללא ספק, אני בעד, ממליץ לכל גבר להתמרח בקרם לחות גם כשהוא מגדל זקן, זיפים, אבל הכי חשוב לשטוף את הפנים טוב טוב עם מים וסבון רגיל לפני כן. אני שוטף את הפנים פעמיים ביום כשכל פעם פעמיים כך אני דואג שכל הליכלוך, שאריות הזיעה של כל היום יורדים מהפנים שלנו (לכל הגברים שמתביישים  בטיפוח הפנים לא צריכים להתבייש בכלל). מאז שגיליתי שאפשר להסתפר בבית ועשות גאלאח, בנוסף להתמרח בקרם פנים, אין מאושר ממני. כלכלית ותמידית. *********************** בשבעה, או טו טו שמונה, חודשים האחרונים מאז תאונת ע

חג ראש השנה התשפ"ג - היום השני של החג. כבר משלשום בערב התחלתי עם חשבון נפש אישי:  מה היה לי בשנה אחרונה ומה אני מאחל לעצמי לשנה הקרובה מעבר לברכות הבנאליות, ממה אני למד ואיך אני ממשיך הלאה ולא לחזור על טעויותיי וחטאיי (כן - כן - כן חטאיי שהרי גם אני בן אדם בשר ודם כמו כולם) משנה שעברה. העפתי הרבה אנשים ונשים מחיי בשנה האחרונה מתוך הבנה וידיעה שהם שידרו לי אנרגיות שליליות. מי שלא רוצה להיות איתי בקשר איתי - כולל בנות דודים ודודות - זה גם טוב. הבעיה אצלם לא אצלי. יותר ויותר אני מבין שאין טעם להתעצבן על כאלה שלא רוצים לשמור על קשר, שהרי קשר הוא דו צדדי. התחברתי ועדיין מתחבר לצד הרוחני שבי ולדברים שעושים לי רק טוב, לנפש ולגוף.  לא לחשבן וגם לא להתחשב בדעות האחרים, רק לעשות מה שעושה לי טוב ומחזק את שלוות הנפש שלי. הבנתי והפנמתי לא לבכות בעצם אני לא משחרר. גם לי מותר לבכות, לפעמים. ********************* “התהילה הגדולה ביותר שלנו אינה בלעולם לא ליפול, אלא בלקום בכל פעם שאנו נופלים.” (קונפוציוס) “מזל הוא המשאלה הגוססת האחרונה של אלו שרוצים להאמין שניצחון יכול לקרות במקרה. מתוק לאלו שיודעי

שלשום נפטרה דודה שלי, אחותה של אמי. הבנו שהיא הייתה חולה הרבה זמן רק לא ידענו עד כמה ובמה הייתה חולה ואני מכבד את ההחלטה הזאת. אמי שתבד"לא מרגישה החמצה כלשהיא שלא הצליחה להיפקד ממנה. במשך כמה שנים טובות אמי ואחותה לא היו בקשר בכלל - עד היום לא ידוע לי מהי הסיבה - וכך גם הבנות שלה לא היו איתי בקשר. לפני עשור כשאבי נפטר חודש הקשר שוב, אוטמטית התחברתי לבת האמצעית שאנחנו קרובים בגיל ומאז אנחנו מקפידים לדבר פעם בחודש ותמיד היה על השולחן שחייבים להיפגש שוב, רק ששנינו עסוקים. מיותר לציין שגם מצאנו הרבה דברים משותפים לשנינו. פעם אחרונה שראיתי את דודה שלי זה בחתונתה של הנכדה שלה, הבת של הבת האמצעית זו שהתחברנו, היא הייתה מאוד מאושרת וגם הביעה את אהבתה אליי כדודה. אז לא תיארתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה. אתמול בצהריים זו הייתה ההלוויה שלה בבית העלמין שברעננה וזה היה קשה לכולנו, כי לא ידענו עד כמה היא הייתה חולה ועד כמה היא סירבה שנבוא לבקר אותה כי רצתה שנזכור אותה כדיווה, כאישה יפה, פעלתנית ודעתנית. להגיע לבית העלמין היינו אמי ואני חייבים לקחת מונית כי לא ידענו איך להגיע. מה גם שאחותי

לקום בבוקר ולראות את השמש זורחת זו ברכה. כל בוקר שאני קם אני מברך את פצ'וצ'ו בברכת "בוקר טוב" ונותן לו חיבוקים ונשיקות ומודה לבורא עולם על שהחזיר נשמתי ונותן לי את הכח לקום ולראות את השמש זורחת. כל השאר זה בונוס. *************** החודש הזה כמעט ולא כתבתי ביומן האינטרנטי. לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב, לאמר, לשתף אלא בגלל שרצף הדברים לא הגעתי למצב של לשבת ולכתוב. הכתיבה הייתה חסרה לי מאוד. נפשי, נשמתי התחבטה עם עצמי לפעמים אם בכלל לכתוב. *************** ככל שהזמן עובר ואני עדיין בבית...... זה לא סוד שעברתי הרבה התחבטויות נפשיות עם עצמי, שאין צורך שאפרט אותן שוב ושוב. רק אציין שמהיום הראשון בבית אחרי ששוחררתי מבית החולים התחלתי לקרוא תהילים יום יום, התחלתי לענוד צמידים כחולים נגד עין הרע, התחברתי לנשמה שלי ולכוחות הרוח והאדמה וגיליתי את צמידי ושרשרת הסאוטה שמהר מאוד הזמנתי לעצמי אותם והתחלתי לקבל אנרגיות חיוביות. למרות שישנם "נשמות טובות" שלא אהבו את זה בכלל לא אכפת לי מהם העיקר שאני מרגיש טוב עם עצמי יחד עם הצמידים והשרשרת. כמובן, שבכל התהליך הזה עשיתי תהליך של

כבר אמרתי בעבר את זה: אני מפסיק להפיץ את הפרקים בבלוג שלי, אולי רק בין 3 עד 5 אנשים. תכלס, אני כותב את הדברים לעצמי הן בגלל שאני רוצה לפרוק את אשר על ליבי והן לקבל פרספקטיבה אחרת לדברים אחרי שאני כותב וקורא את מה שכתבתי. שהרי ברור לי מאוד שלאנשים נמאס לקרוא, לשמוע, את הצרות של האחרים וגם לא יודעים לחוות דעה כנה ואמיתית של חבר או חברה. מי שיירצה לקרוא את הבלוג שלי יידע איך לאתר את הבלוג ולקרוא אותו. שהרי הבלוג שלי הוא סוג של יומן אישי דיגיטלי. גם ככה לאף אחד ולאף אחת לא בא לקרוא ולשמוע צרות של אחרים. ****************** חודש אוגוסט נגמר, וטוב שכך. כל החודש הזה, כמו במשך בעשר שנים האחרונות, הייתי על טורים. בגלל הזיכרון הכואב שאבי נפטר לפני 10 שנים בטרם עת וחמישה ימים לפני יום הולדתו. הוא חסר לי מאוד ביום יום. אני רואה את אמא שלי שתבדל לחיים ארוכים איך היא מתקשה כבר בלעדיו. רק המחשבה שבסוף החודש ספטמבר יתחילו חגי תשרי ושוב נחגוג אותם בלעדיו וזה קשה לשנינו. שהרי בכל חג מחודשי תשרי ישנה טקסיות יחודית ומיוחדת לחג ואין טעם וריח לחגים הללו בלעדיו. יהיו כאלה שאומרים לי, יותר נכון אמרו לי, שאלה ה