תקיפה מינית של גברים

להלן ציטוט מהמאמר של רני לוי שהתפרסם בדף האינטרנט של "פסיכולוגיה עברית" ב - 5 באוקטובר 2003: 

באחת מפגישות קבוצת גברים נפגעי תקיפה מינית הגיע מטופל חדש. המטופל תהה לגבי זהותו המינית והאורינטציה המינית שלו. הוא אמר כי לפעמים הוא מרגיש כגבר ולפעמים כאישה, לפעמים הוא נמשך לנשים ובנסיבות אחרות דווקא לגברים. בתגובה לדבריו, אמר אחד המשתתפים כי בקבוצה ימצא גברים הנמשכים לנשים או לגברים, וגם כאלה כמוהו, המבולבלים לגבי האורינטציה והזהות המינית שלהם (Nelki, 1989 ).

אחת התופעות הייחודיות יותר לאונס גברים הנו הבלבול בזהות המינית. כמעט ולא נמצא תאור טיפול בנפגע תקיפה מינית שנושא הזהות המינית אינו חלק ממנו. מתוך ניסיון אישי במענה בקו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית, אעיד כי הפונים מעלים סוגיה זו כמעט כבר בתחילת השיחה או לאחר תאור סיבת פנייתם.

תחום חקר ההשפעות של תקיפה מינית על הנפגעים הנו מצומצם וחדש יחסית. במאמר זה אסקור בקצרה את ההשפעות של תקיפה מינית על הנפגע; אסקור את ההשפעה הייחודית של התקיפה על הזהות המינית של הנפגע ואת הסיבות להשפעה זו. אעזר במודל תפיסת הזהות המינית של שיבלי ודקקו (Shively & DeCecco, 1977), יחד עם ממצאים מתוך ניתוח ראיונות עם עשרה נפגעים שנעשה על פי מודל זה (Gill, & Tutty. 1997).

השפעות האונס על הנפגע

אונס גברים, נערים וילדים הנו תחום חקירה חדש יחסית. הפריצה במחקרים אודותיו נעשתה בשנות השמונים ועדיין קיים מחסור ניכר במחקרים ובספרות הפסיכולוגית והפסיכואנליטית. המחקרים שכן נעשו בתחום מראים על כך שבין שלושה לששה עשר אחוזים מאוכלוסיית הגברים עברה תקיפה מינית (Briere, Evans, Runtz & Wall, 1988; Genuis, Thomlison & Bagley, 1991; (Kercher & McShane, 1984; Risin & Koss, 1987). גם אם נקבל את מספר האחוזים הנמוך, עדיין מדובר בתופעה רחבת היקף.

אונס, באשר הוא, מוגדר כאקט אלים שנעשה על ידי בעל כוח על חלש ממנו פיזית, ריגשית או בכל דרך אחרת (Cain, 1996; Parker, 1997). מפאת קוצר היריעה לא אפרט כאן את סוגי התקיפה המינית השונים הקיימים, פרוט כזה נתן למצוא אצל גרטנר (Gartner, 1997). ראוי לציין כי אספקטים רבים של השפעות אונס גברים, דומים לאלה המתקיימים בעקבות אונס של נשים (Green, 1997).

בין ההשפעות של אונס גברים ניתן למצוא מגוון רחב של סימפטומים. עפ"י סקירות מקיפות של הספרות שערכו פינקלהור (1990) וקנדול-טאקט ושות' (1993) דומה שאין, או קשה למצוא, דפוס סימפטומים יחיד המאפיין את הילדים והבוגרים שעברו התעללות מינית. פרמטרים כגון, גיל הנפגע, הקשר בין הנפגע לפוגע, אישיות הנפגע, הרקע המשפחתי והרגשי שלו, אופן הפגיעה, משכה והזמן בין הפגיעה לחשיפת הסוד משפיעים על המצוקה והסימפטומים מהם יסבול הנפגע.

בין השאר, נתן למצוא אצל ילדים שעברו תקיפה מינית; דיכאון, תוקפנות ועוינות, התנהגות מינית בלתי-הולמת, פחד ובעיות בביה"ס/בלימודים (Bolton et al. 1989; Cain 1996; Damon et al. 1987; Kendall-Tackett et al. 1993; Kempe & Kempe 1984; Kitchur & Bell 1989). עוד מצאו כי אצל ילדים שעברו פגיעה מינית, ישנה נטייה להתנהגות היפראקטיבית, שינויים בדפוסי השינה ו/או בהרגלים אחרים, רגרסיה בהתנהגות, ביעותים, הרטבה, מצבי רוח ירודים, התנהגות אלימה כלפי אחרים וכלפי בעלי חיים. קנדול-טאקט ושות' (Kendall-Tackett et al 1993) מצאו עוד כי הסתגרות מפני החברה, הערכה עצמית נמוכה ותלונות סומאטיות הן בעיות נפוצות בקרב ילדים שעברו התעללות.

אצל מבוגרים ניתן למצוא סימפטומים דומים או החרפה של הסימפטומים המוכרים לכדי הפרעות אישיות שונות (בר גיורא 2001). כמו כן ניתן למצוא הפרעה פוסט טראומטית (PTSD ) דיכאון, דיסוציאציה, קושי בבניית מערכות יחסים ואמון, יחד עם תפקוד מיני לקוי ושימוש בסמים. (Hopper 1997b; Kempe & Kempe 1984).

אחד הסימפטומים הבולטים שממנו סובלים נפגעי תקיפה מינית הנו קשיים בהגדרת הזהות המינית (Scaece 1997,Mezey & King 2000, Romano & De-Luca 2001 ). הגברים שעברו תקיפה מינית מתקשים להגדיר את עצמם כגברים, מבדילים את עצמם משאר אוכלוסיית הגברים, ומרגישים כשלון כגברים (Bruckner and Johnson, 1987, Dimock, 1988, and Mendel, 1992). חוקרים רבים הצביעו על הפער שנוצר בתפיסת הגברים את גבריותם לאחר האונס, אל מול הנורמות הגבריות הדומיננטיות בתפיסה התרבותית. יחד עם זאת, גברים אלו מדווחים על התנהגות מינית קומפולסיבית או המנעותית, בלבול בזהות המינית, בלבול באורינטציה המינית וקושי רב בביסוס יחסים אינטימיים ובקיום יחסי מין (Briere, 1996; Dimock, 1988; Hunter,1990; Lew, 1990; Mendel, 1992; Myers, 1989) .

זהות מינית

המושג "זהות מינית" מאגד תחתיו מושגים רבים ושונים. חשוב לציין כי קיים בספרות בלבול במושגים הקשורים לזהות מינית, כך המושג "הומוסקסואליות", לדוגמא, יכול להופיע כאורינטציה ו/או כזהות, כך גם לגבי "לסביוּת" שבעצמה יכולה להיות נשית/גברית. במאמר זה אנסה להציג את השפעות התקיפה המינית על הזהות המינית של הנפגע. בכדי להמנע מבלבול מושגים אעזר במודל שפותח על ידי שיבלי ודקקו (Shively & DeCecco, 1977) שחילקו את הזהות המינית לארבעהחלקים :

1. זהות ביולוגית (Biological Identity ). הכוונה היא לאיזה שיוך ביולוגי משייך עצמו האדם; האם כגבר או כאישה. לצורך ההמחשה, ניתן לומר כי אדם מסוים רואה את עצמו כאישה החיה בגוף של גבר, ולכן אינו מקבל על עצמו את הזהות הביולוגית איתה נולד.
2. זהות מיגדרית (Gender Identity). הכוונה היא לאיזה שיוך מגדרי משייך האדם את עצמו; האם כגבר או כאישה. עונה על השאלה, האם אני גבר או אישה ?
3. זהות ע"פ תפקוד חברתי (Social Sex Role Identity ). הכוונה היא לדרך שבא האדם תופס את התנהגותו החברתית. עונה על השאלה, האם ההתנהגות שלי היא גברית או נשית ?
4. אורינטציה מינית (Sexual Orientation Identity). הכוונה למשיכה המינית של האדם. עונה על השאלה, אל מי אני נמשך, לגברים או לנשים ?

זהות ביולוגית

בראיונות שנערכו על ידי גיל ותותי (Gill & Tutty 1997) על פי מודל זה, לעשרה גברים שעברו תקיפה בילדותם, נמצא כי לאף אחד מהם לא הייתה בעיה להגדיר את מינו הביולוגי כגבר. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הסקירה הספרותית בתחום, שאינה מראה על קשר בין תקיפה מינית של גברים לרצון לעבור ניתוח לשינוי מין.

זהות מיגדרית

בתחום הזהות המגדרית נמצא כי ארבעה מתוך העשרה לא הגדירו עצמם כגברים או כנשים אלא כ"בני אדם" או "אנשים" או "הוויות" (beings), בהסבירם כי אינם רואים את עצמם שיכים למגדר זה או אחר. שניים נוספים הגדירו עצמם כבעלי חלק גברי וחלק נשי והארבעה הנותרים ראו בעצמם גברים, אם כי כאלה שאינם עונים על ההגדרה התרבותית הנורמטיבית של גבריות. ממצאים אלו תואמים את שנאמר קודם לכן על הקושי של נפגעים לראות עצמם כגברים ועל הבלבול לגבי זהותם המינית.

כעת אנסה להסביר קושי זה; זהות מגדרית אינה זהות קבועה אלא נרכשת, במובן זה האדם אינו נולד "גבר" אלא הופך להיות "גבר" (Kaufman, 1995 ). מכאן אנו למדים כי לתקיפה המינית יש השפעה על מיצוב הזהות. ליסק (Lisak, 1991) מציין כי תהליך פיתוח הזהות המיגדרית הנורמלית בילדות, טראומתי לכשעצמו, וכולל בתוכו פיצול, פרגמנטציה ואינטגרציה מחודשת של אותם חלקים שונים באישיות לכדי תפיסה מגדרית שלמה, קרי "גבר" או "אישה".

לצורך המחשת דרך הבניית הזהות המיגדרית ניתן להזכיר חוויה שמתאר רייל ( 1997) ומתייחסת לבנו. כאשר היה הבן כבן ארבע ירד מחדרו להראות לחבריו של אחיו הגדול את שמלת הכתפיות שבא נהג להתחפש. מבטם האטום של החברים גרם לו להבין שעשה מעשה שלא יעשה. הוא עלה חזרה ולבש את מכנסיו, ויותר לא לבש את השמלה. כך, בעזרת "טראומות קטנות" כגון זאת, לומד הילד לפתח את זהותו המגדרית.

התקיפה המינית נתפסת כטראומה, שהיא אירוע מציף המאיים על ההישרדות והאינטגרציה של העצמי ומלווה בחרדת כליון (הרמן 2001). אנו רואים כי הטראומה מערערת את תפיסת הסובייקט את עצמו ומתוך כך מערערת את תפיסתו המגדרית. זהו ערעור שני לאחר הטראומה הראשונית הקשורה בעיצוב הזהות המגדרית בילדות. לאחר פגיעה מינית, מנגנון הפיצול והפרגמנטציה מתרחש בשנית על בסיס העיצוב הראשוני של הזהות המגדרית. מנגנון זה מופעל כהגנה על האני מפני חרדת הכליון. הפיצול אינו פתולוגי אלה דרך התמודדות הכרחית בסיטואציה שאינה יכולה להיות נסבלת באופן אחר. הפיצול המתרחש הוא בין הפוגע, הנתפס כבעל הכוח, לבין הנפגע התופס עצמו כחסר כוח (Liem, 1992). על בסיס זה נוצר אצל הנפגע הפיצול בין רע/טוב, אקטיבי/פאסיבי, מקרבן/קורבן וכך הלאה. חשוב להוסיף כי מה שנצפה בקליניקה אינה פרגמנטריות חיובית, במובן של היכולת של האדם להִתְּניֵע בין כמה זהויות מתוך חופש בחירת זהותו וזהות מושא תשוקתו. אין התגברות על ההבדל בין המינים, אלא כניסה לתבניות מגדריות סטראוטיפיות מובחנות, וחרדה מפני תנועה כלשהי בתוכם (Lisak 1992). פיצול נוסף שנעשה הוא בין המתאווה לבין מושא האיווי. הגבר בחברה מזוהה ומגדיר את עצמו ככזה המתאווה, בעוד האישה היא מושא האיווי. הפיצול שנעשה בעת תקיפה מינית משבש את ההגדרה של הגבריות, בהופכה את הגבר למושא האיווי של התוקף.

התבוננות על הקשיים בזהות המגדרית אצל גברים נפגעי תקיפה מינית, חושפת את השפעתן ההרסנית של הדעות הקדומות והנורמות החברתיות אודות תפיסת הגבריות, אשר אינן יכולות להתקיים עוד כסדרן לאחר סיטואציה של תקיפה מינית. הנפגע מנסה לארגן מחדש את זהותו המגדרית בתוך הפיצול המגן שיצרה הטראומה. הגבר הנפגע, לאחר שפיצל והשליך את החלק הגברי, זה האקטיבי, בעל הביטחון, החזק והמתאווה נשאר עם קטגוריות אחרות, שנתפסות חברתית כקטגוריות של חולשה. הוא יכול לזהות את עצמו כאישה, הומוסקסואל, גבר חלש או "לא גבר" וזאת על פי הדעות הקדומות שהוא מחזיק בנושא גברים נאנסים, דעות שמקורן בדרך כלל באותן תפיסות חברתיות ונורמטיביות מהן הוא ניזון. הכוונה היא לתפיסות כמו, "גברים הם חזקים ואמורים להגן על עצמם", ומכאן, שאם עבר הנפגע אונס הוא 'אינו גבר', או ש"מעשה מיני בין גברים הוא אקט הומוסקסואלי", ולכן נפגע שנאנס על ידי גבר יחשוב שהוא הומוסקסואל. המיתוס השקרי כי גבר שעבר אונס הופך להיות הומוסקסואל תורם גם הוא לרכישת זהות זאת. עובדה נוספת המוסיפה להרגשת הנפגע כי זהותו היא הומוסקסואלית, היא מקרה של פליטה או זקפה במן התקיפה. אנו יודעים כי מנגנון הזקפה והפליטה פועל באופן שאינו רצוני ואינו אומר דבר על משיכה והנאה מינית בזמן הפגיעה. עוד ידוע כי הומוסקסואלים שנשאלו אינם נוטים ליחס את משיכתם המינית לניצול שעברו בעבר.

הנפגע יכול, בניסיון לתת משמעות לעובדה שדווקא הוא נפגע, לחשוב שגופו שידר נשיות שמשכה את הפוגע ואז לחוש עצמו ולזהות עצמו כאישה. ניתן לראות אם כן, כי לצד שאלת הזהות המגדרית, עולה גם שאלת 'איכות הגבריות' של הנפגע.

למעשה, יש שתי שאלות שנשאלות על ידי הנפגע, האחת היא; 'האם אני גבר לאחר מה שקרה לי' (שאלת הזהות) והשניה היא; 'איזה גבר אני?' (שאלת האיכות). האידיאל הגברי הסטראוטיפי משמש כאן כאמת מידה ושאלת האיכות והזהות נכרכות אחת בשניה ויוצרות בלבול אצל הנפגע.

בניסיון להחזיר לעצמו את תחושת הגבריות שאבדה עם הפגיעה, יתכן והנפגע יפנה לפעילות מינית מוגברת (Gill & Tutty 1997), וזאת בכדי לשקם את 'מעמדו החברתי' כ'גבר' בחברת גברים, אשר קרס, לכאורה, בעקבות ההשפלה והבושה הכרוכים בהיותו קורבן לפגיעה מינית.

ההתנהגות ההפוכה לכך היא הקושי להשתייך לקבוצת הגברים מתוך רגש הבושה (Gender Shame) וחוסר הרצון להזדהות עם אוכלוסייה הנתפסת כאלימה ופוגעת (Bruckner, & Johnson, 1987) .

מנדל (1992) מציין כי "גברים מרגישים בושה על השתייכות למגדר המזוהה על ידם כרע, פוגעני ואלים, לכן ימדרו עצמם מקבוצה זאת ויסרבו להזדהות עמה".

בהקשר לנאמר עד כה, חשוב לציין שני יוצאים מן הכלל משמעותיים. האחד הוא כאשר התקיפה נעשתה על אדם אשר מזהה עצמו כהומוסקסואל. אז תצפה האשָמה עצמית של הנפגע, והאונס יפורש לעיתים כעונש על בחירתו המיגדרית ההומוסקסואלית (Scares, 1997 ). גרטנר (1997) טוען כי "כל ילד שהופך להומוסקסואל בחברה שלנו חווה בדרך כלל מאבקים פסיכולוגיים וחברתיים כואבים שעה שהוא נהיה מודע לנטייתו המינית. תוך כדי כך, הוא עובר בדרך כלל תקופה שבה הוא תוהה כיצד הפך להומוסקסואל. בעת שכזו, הוא יחפש בכל מקום תשובה לשאלה, "מדוע אני הומו?". ואם גבר התעלל בו מינית, קל לו יותר להאשים את ההתעללות בנטייתו המינית. למרבה הפרדוקס, הומוסקסואל צעיר שאשה התעללה בו בילדותו עשוי גם הוא להאשים את ההתעללות בנטייתו המינית; מכל מקום, ההתעללות מסבכת את אופן ההתמודדות שלו עם היותו הומוסקסואל" (שם).

מקרה אחר הוא כאשר התקיפה נעשית על ילד שזהותו המגדרית טרם עוצבה, כאן תהיה הפגיעה בעצם תהליך רכישת הזהות לעומת ההשפעה על אדם בוגר שזהותו כבר מעוצבת, ועל כן עמידה יותר. עיצוב הזהות הראשוני יסבול מעיוות ולנפגע לא תהיה יכולת למצב עצמו מול נורמליות כלשהי שחווה בעבר(Scares, 1997 ).

את ההתפתחות הפסיכוסקסואלית נתן לחלק לשלושה חלקים;

• תפיסתו המוקדמת של הילד לשיוכו לאחת משתי הקבוצות בחברה – נשים או גברים. בגיל 3-4 80% מהילדים כבר מזהים עצמם כשיכים לאחד משני המינים.
• הרכיב השני הוא התנהגות מינית – זכרית ונקבית. מדובר בבחירת צעצועים ובתפקידים במשחקי חברה. התנהגויות אלו נצפות כבר בגיל שנה וחצי, אך ברורות סביב גיל 3-4.
• הרכיב השלישי הוא האורינטציה המינית. התנהגויות אלו נצפות כבר בילדות, אך מקבלות אישור בגיל ההתבגרות המוקדם, 14-17.

במהלך ההתפתחות התקינה של הזהות המינית, ידוע כי ישנם שלבים רגשיים הומואירוטיים המחקים הומוסקסואליות (אפטר וטיאנו, 2001). מתוך כך נתן לצפות כי פגיעה מינית בכל אחד מן השלבים תשפיע על עיצוב הזהות והאורינטציה המינית של הנפגע.

לשאלת האורינטציה המינית, נמצא כי מתוך העשרה במחקר של גיל ותותי (1997), שבעה הגדירו עצמם כהטרוסקסואלים, אחד כבי-סקסואל, והשנים הנותרים כהומוסקסואלים.

אף אחד לא יחס לתקיפה המינית שעבר השפעה על האורינטציה המינית שלו. ממצא זה עולה בקנה אחד עם דבריו של גרטנר (1997) הגורס כי "הנטייה המינית נקבעת כמעט תמיד מסיבות שאינן קשורות לפעילות מינית מוקדמת, וכי אין כל סיבה להאמין שההתעללות המינית לבדה משנה או מעצבת באופן יסודי את הנטייה המינית. דומה שקביעה זו נכונה בין אם אנו מבינים את הנטייה המינית במונחים של התנהגות, פנטזיה או הזדהות עצמית ראשית" (שם).

יחד עם זאת אנו יודעים כי מחקרים מראים כי גברים שעברו תקיפה מינית מעורבים יותר בפעילות הומוסקסואלית מגברים שלא עברו תקיפה מינית (Fnkelhor, 1984 ), ושגברים שעברו תקיפה מינית על ידי גבר, נוטים להומוסקסואליות יותר מאשר גברים שנתקפו על ידי נשים (Johnson & Shrir, 1987). כמו כן, אצל ילדים שחוו תקיפה מינית נמצא יותר פעילות מינית עם בני אותו מין מאשר ילדים שלא חוו אונס. בכל מקרה, לא נמצא קשר ישיר בין התקיפה המינית לבין האורינטציה המינית של הנאנס לאחר התקיפה (Crowder, 1993). האפקט של בלבול בזהות המגדרית יכול לגרום לנפגע לנסות ולבדוק את נטייתו המינית על ידי קיום יחסי מין עם גברים. מכאן ועד כינון זהות מינית הומוסקסואלית ומשיכה לגברים, הדרך ארוכה. חלק מהגברים שעברו תקיפה מינית מעידים על הומופביה, חרדה מפני משיכה לגברים (Crowder,. 1993), ולאו דווקא משיכה לגברים. הבלבול באורינטציה גדל כאשר התקיפה המינית היא הריגוש המיני הראשון שחווה הנפגע, או כאשר הרגיש הנאה מינית, זיקפה או פליטה במהלך התקיפה.

נושא הזהות המינית בחברה המודרנית/פוסט מודרנית, הוא נושא מורכב, גם במנותק מהשפעות הפגיעה המינית עליו. עיצוב הזהות המינית מאגד תחתיו שאלות רבות הקשורות להשפעות חברתיות לעומת ביולוגיות על האדם, לתפקיד המשפחה ולשאלת הבחירה החופשית לגבי מושא המשיכה המינית. נושא התקיפה המינית של גברים היה ועודנו, טאבו חברתי. המחקר בנושא הוא דל ומצומצם יחסית למחקר ולהתייחסות לתחום השפעות התקיפה המינית של נשים. דיון והתייחסות לנושא התקיפה המינית של גברים הוא רב-חשיבות על כן, בהעלותו שאלות יסודיות ומהותיות לגבי הטבע האנושי, והעיקרית שבהן; אודות מרכיב הזהות המינית, והרכבה.

במאמר זה נסקרו השפעות התקיפה המינית על גברים ונבחנו ההשפעות באופן ספציפי על זהותו המינית של הנפגע. נראה כי התקיפה בהחלט משפיעה על הסכמות הקוגניטיביות והרגשיות של הנפגע אודות זהותו המינית, וגורמת לו לפקפק בהן ולנסות להגדירן מחדש. התוצאות תהיינה לעתים הגדרה מחודשת את עצמו אם כגבר חלש, הומוסקסואל או אישה, ובכל מקרה כ"לא גבר".

עוד ראינו כי הזהות מערערת את האורינטציה המינית של הנפגע, ומעמידה אותה בסימן שאלה. אצל נפגעים נמצאה פעילות הומוסקסואליות מוגברת מחד, אך מאידך לא הוכח קשר הכרחי בין התקיפה לאורינטציה המינית, מחקר נוסף נדרש בתחום זה. כמו כן יש לבדוק את השפעות הבלבול המדובר על אופי הטיפול הנפשי בנפגעים. על המטפל להיות פתוח וקשוב לחרדה ולבלבול הרב בהם שרוי הנפגע בקשר לזהותו ולשרוד עימו את חיפוש זהותו לאחר הפגיעה שעבר. דרוש מחקר נוסף לגבי השפעות הפגיעה על הזהות המינית אצל אוכלוסיות ספציפיות כגון הומוסקסואלים, כמו כן שאלות כגון הקשר בין גיל הנפגע, משך הפגיעה והזהות המינית של הפוגע לעיצוב הזהות המינית של הנפגע, נשארות עדיין פתוחות.

אונס הגברים, מכיל אלמנטים נוספים, המחזקים את הנטייה להאשמה עצמית. גברים שחוו אונס, בשל הדימוי החברתי של גברים כחזקים יותר, עשויים לחוש השפלה על כך שלא התנגדו. הנטייה להאשמה עצמית, במקרים כאלה, גורם לערעור זהותו המינית של הקורבן, ולכן מביאה לנטייה חזקה יותר להדחיק את המקרה, ולא לדווח עליו. יחד עם זאת, הנטייה החברתית להאשמת הקורבן, קטנה יותר במקרים אלה, שכן גברים אינם נתפסים ברוב החברות, כאובייקטים של פיתוי לגברים אחרים.

האשמת הקורבן, והנטייה להאשמה עצמית, נחשבות לאלמנטים שמפחיתים את הנטייה לחלוק את מקרה האונס עם אחרים, ומכאן מפחיתים את הנטייה לדיווח על אונס, להגשת תלונה ולקבלת עזרה רפואית ונפשית. נטייה זו, מחזקת את תחושת הבדידות של הקורבן, שאינו חש כי הוא יכול לחלוק את סיפורו עם אחרים, מתוך חשש מהאשמה, ומתוך תחושת בושה. תופעה זו מקשה הן על הטיפול בקורבן, והן על הטיפול באנס.

חשוב לציין כי המציאות האובייקטיבית, אינה מצדיקה לרוב את התחושה הזו. לרוב לקורבן האונס הייתה שליטה מועטה, אם בכלל, על הסיטואציה שבה נפגע, ולא ניתן היה לצפות מתוך הנסיבות את סיטואצית האונס. כמו כן, על אף כל הנסיבות שנאמרו לעיל, החברה המערבית נוטה לשלול את האשמת הקורבן, ולכן אינו צפוי לגינוי מצד החברה הסובבת אותו, ומשפחתו. יחד עם זאת, מקומות המגישים עזרה לנפגעי אונס, נוטים לשמור על דיסקרטיות, מתוך הבנה של התחושות המורכבות, שמלוות תופעה זו. 

במשך 12 שנה שמרתי על הסוד הנוראי הזה שעברתי. רק עם שחרורי מהשירות הצבאי המלא בן 3 שנים התחלתי לדבר על כך. עברו עוד כמעט שלושים שנה מאז שהבנתי שעליי לשים בצד את הסיפור הנוראי הזה ולדעת לקבל את עצמי. זה אני, זה מה שאני, יש לי דעות שונות מהאחרים גם אם זה לא מוצא חן בעיניי הצד השני. ללא ספק, שמאז אותן תובנות שקיבלתי את עצמי גם אני עומד על זכותי המלאה להביע את דעותיי ורגשותיי בכל תחומי החיים. גבר שהוא קורבן לתקיפה מינית אינו מוכן לתקיפה נוספת גם אם זו לא תקיפה פיזית אלא תקיפה אינטלקטואלית ורגשית. זהו גופי, אילו הן מחשבותיי ודעותיי, אילו הן רגשותיי. זכותי לחשוב אחרת מכולכם.

אני כקורבן לתקיפה מינית פיתחתי גם רגישות סביבתית והבנה לכל מה שקורה סביבי. אני לא מוכן שיכפו עליי דעות ומחשבות כשהן לא מקובלות עליי. אם לא שמתם לב אז גם אני בן אדם שיש לו לב שפועם בו בקרבו, שיש לו רצונות משל עצמו, רגשות משל עצמוושחי את החיים של עצמו. אני גם יודע שאני לא יכול לשנות אחרים ואת צורת המחשבה שלהם ועל כך אני מכבד אותם מן הראוי שהם יכבדו גם את הצד השני על כך. תסכימו על אי ההסכמה. אני לא אותו ילד, נער, שהיה הולך עם הזרם ועם כל מה שנאמר לו לעשות: מאז עברו 33 שנים (שהרי כיום אני בן 42). מבחינתי, העבר הנוראי הזה נמצא בעבר ואני ממשיך את חיי בהווה ועם הפנים לעתיד: אני לא מוכן לתת לעבר הזה לשלוט בי (וזוהי לא סיסמא). נכון שעם השנים פיתחתי, כפי שכבר ציינתי, רגישות סביבתית והבנה מיידית מה עומד מאחוריי הדברים של הצד השני: אני לא מוכן להיות כלי משחק וכמובן לשחק במשחק שלהם. נקודה. למי שלא מוצא חן בעיניו הוא יכול לזוז הצידה.