זה אני

הוא גבר בן 55 וחצי, למרות שהוא לא נראה לגילו. נו........ טוב הוא ניחן בגנטיקה וגם מקפיד על ניקיון פניו פעמיים ביום כשכל פעם פעמיים. הוא יושב צפון בביתו כמעט שבוע. הוא רק התחיל לעבוד במקום עבודה חדש לפני שבועיים כשהוא עם שיעולים וחום גבוה. רק אתמול הועיל ללכת להיבדק אצל רופאת המשפחה שלו שמן הסתם כעסה עליו שהוא הזניח את הבריאות שלו ושלחה אותו במיידי לעשות צילום רנטגן חזה ובדיקות דם. מן הסתם, לפי תוצאות בדיקת הרנטגן, על פי מה שהוא הבין, הוא סובל שוב מדלקת קרום הריאה השמאלית. כמובן, ללכת לעבודה הוא לא יכול. את בדיקות הדם הוא כבר עשה על הבוקר. הוא כל כך מפחד מהמחשבה ששוב יש לו דלקת קרום השמאלית שזה אומר שוב לשבת בבית עד להחלמה ואז הוא מסתכן בלאבד את מקום העבודה החדש שלו. ולמצוא מקום עבודה חדש בגילו המתקדם זה קשה מאוד. מצד שני, להכנע ללחצים של אמו בת 80 פלוס ללכת לעבוד בכל מחיר גם אם אתה גוסס רק בגלל שזה מקום עבודה חדש זה מרתיח אותו כי נשאלת השאלה: מה הועילה דעתך למצבו הבריאותי עכשו? הוא חולה בדלקת קרום הראיה השמאלית ואם הוא לא היה נבדק והיה סוחב את זה הוא היה עלול למות. הוא אומר לעצמו: &quo

זהו פרק של פריקה. (בעצם איזה פרק בבלוג שלי הוא לא פריקה??) ******************************** כמו כל שנה במהלך 12 שנה האחרונות הגיע יום השנה לפטירתו בטרם עת של אבי. היום אם הוא היה בחיים הוא היה אמור להיות בן 89. הוא לא היה מתענג, בלשון המעטה, על המצב של המדינה שכל כך אהב. כמו כן, הוא היה מודאג ממצב הבריאותי של אימי. בהלווייה שלו בכיתי בטירוף. רצתי בין אמא שלי לבין הקבר שלו. בדיעבד, כפי שסיפרו לי, בשלב מסויים תפסה אותי בת דודתי הגדולה - שעם השנים נותק הקשר בינינו - ולפתה אותי מהחשש שאני אפיל את עצמי אל תוך הקבר שלו. בשבעה בכיתי אולי שלוש פעמים. כשקמנו מהשבעה הפסקתי לבכות. לא יכולתי לבכות יותר מאז. כמה שהתחננתי בפני רופאת המשפחה שלי דאז שתיתן לי איזה כדור שאוכל לבכות לא היה כדור כזה, לטענתה. שש שנים אחרי פטירתו חטפתי את מחלת הסרטן בערמונית דרגה 3 לפני דרגה 4 (שזה אומר כריתה). למזלי תפסנו את המחלה בזמן, ללא ספק. כשהבראתי ויצא לי לדבר עם הרופאה שלי על זה הזכרתי לה את התחינות שלי בגין כדור על מנת לבכות ולא היה וכתוצאה צברתי פנימה אז המצב הנפשי - רגשות האשם שלא הייתי מספיק אסרטיבי בלהציל את א

הרבה לא מבינים וגם יבינו אותי. כמו שכל אחד מבקש שידברו אליו בכבוד: לא ישפילו אותו וגם לא יפגעו בו גם אני דורש את זה. זה כבר לא עניין של אגו. זה עניין של כבוד של אדם לאדם.  נראה שמאז הגל הראשון של הקורונה החברה איבדה את זה, כמו שהיא איבדה הרבה מאוד דברים. שוק העבודה  מצפים מהעובדים שיעשו תמורת שכר מינימום אלף ואחד דברים. המנהלים, גבר או אישה, מדברים בצורה לא מכבדת לעובד. אותם מנהלים חושבים שהעובד, גבר או אישה, תלוי בחסדו הטוב. כשיש מועמד רלוונטי שמציע את עצמו למשרה שואלים אותו על הקפיצות בין מקומות העבודה בצורה בוטה וישירה מבלי שום טקט וכשאותו מועמד מסביר שההפסקה של שנתיים / שנתיים פלוס זה בגלל בעיה רפואית אישית / משפחתית אותו מראיין אינו מתנצל, אינו מגלה אמפתיה גם אם היא שיקרית ומזוייפת.  מחירים ברשתות ובמכולות  מעמירים שחקים והשכר נשאר אותו דבר. מקומות עבודה  גם אם ישנו עובד, גבר או אישה, שמתלונן על הטרדה מינית במקום העבודה בפני מנהל מאותו מין (גבר לגבר אישה לאישה) והמוטרד אינו פונה לממונה על חוק ההטרדות המיניות במקום העבודה מסיבותיו הוא ולרוב זה לא נוח לו (במידה וזה גבר) עם מנהלת איש

אנחנו כבר במאה ה - 21!!!!!! ועדיין........ ישנם גברים סטרייטים שמפחדים להיות בקשר חברי, ידידותי, עם גייז. לא ברור מדוע אולי פחד לא מודע. "רק על עצמי לספר ידעתי" כדברי השיר של רחל המשוררת: נכון, ישנם כמה וכמה גברים סטרייטים חתיכים אבל לא טורח להטריד אותם מינית, לא מנסה להתחיל איתם כי אני מכבד אותם על מי שהם ומה הם. לא חושב אפילו על הכיוון הזה בכלל. זה מקומם. זה מפריע. מה רוצה כל אדם באשר הוא? להיות מוקף בחברים וחברות. לא להיות לבד בעולם. כמו שאני לא מנסה לשנות אותם כך אני מצפה מהצד השני לא לשנות אותי. הגרוש שלי תמיד טען שאצל כל גבר סטרייט יש אחוז מסויים של הומואיות רק שצריך לעורר את זה. אני לא מחזיק בדעה הזאת בכלל. גם אם אני מכיר מי שהוא שהוא גיי דרך אחד מרשתות החברתיות הוא מהר מאוד נעלם ונאלם דום בטוענות שווא. זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים. לא שאני נותן לזה חשיבות מסויימת. ************************* חודש השנה של אבי ז"ל התחיל. 12 שנה מאז שאבי נפטר בהפתעה. הגעגועים מתגברים להם מיום ליום. הטענה שהזמן עושה את שלו ממש לא נכונה. כמובן שאני נמצא במערבולת רגשות גבוהה, מצבי רוח משת

בדימיוני אני משתתף במסיבת הפתעה שנערכת עבורי. ברור לי כשמש שמסיבת ההפתעה הזאת לא תתקיים. אם היא תתקיים, אזי....... מסיבת הפתעה שאני מגיע עם נאום מוכן שהפתיח הינו: "אני 4617066 רב סמל (במיל.) ישראל אלטלף, בנם של סוזי שתבדל לחיים ארוכים ומנחם ז"ל........" כשבנאום אני מדבר בנקודות על איך אני רואה את החיים, על הקשר משפחתי שהוא קשר דם, קשר חברי. תוך כדי הנאום אני מזכיר את מחלת הסרטן שחליתי והבראתי, את תאונת עבודה (ריסוק יד שמאל) ומי אני כישראל לפני ואחרי. אם היא כן תתקיים, אזי הכניסה שלי לאולם תהיה מלווה עם אמא שלי בתקיעת שופרות, על שטיח אדום, עם מסדר כמו מסדר מלוכני בריטי מתוקתק שהוא בעצם: הבעת כבוד, הוקרת תודה, אהבה, למוסד ההורי בכלל ולאמי שתבדל לחיים ארוכים. וכשנתיישב תושמע המוסיקה של האומן YANNI מני רבות אחת מהן נקראת TRIBUTE (תחפשו אותו ביוטיוב, הוא מאוד מושמע). תמיד לא אהבתי מסיבות הפתעה כי הייתי פריק קונטרול, סוג של. הפעם אני מוכן לזה, בלב שלם ובנפש חפצה. מי ירים את הכפפה הזאת??? ************************** לאחרונה, אני מתאהב במי שאי אפשר להתאהב בו. פעם הייתי מתלהב בגבר

אני לא מתכוון להתנצל. על מי שאני. על זה שאני אדם אחראי בכל התחומים. על זה שאני עומד בזמנים. על זה שאני שחושב צעד אחד קדימה. מבחינה מקצועית - אני מקצוען ואני יודע את זה. זה שאני רואה עשר צעדים קדימה זה אני. לא מתכוון להתנצל על זה!!! אם מחפשים עובדים שיעשו את עבודת בסגנון  של "שגר ושכח" שזה לא מתאים למסגרת אזי, בבקשה, שחררו אותי. אני יכול להבין את זה. אני לויאלי למקום העבודה שלי. לא יכול לשקר לעצמי ולמקום העבודה שלי. לבי ופי שווים כמו בחיי הפרטיים, לא מתכוון להתנצל על כך. אם העוגה לא מתחלקת שווה בשווה בין כל העובדים זו לא בעיה שלי אלא זו הבעיה של מקום העבודה. את הקריירה שלי ואת השם המקצועי שלי 30 שנה בניתי בעשר אצבעות שלי. מבחינה אישית ובינאישית - זה אני. לבי ופי שווים, כפי שציינתי כבר. מלחמות בין אישיים לא מדברות אליי כמו שלשון הרע לא מדבר אליי. Take it or leave it. מי שלא טוב לו שיהיה לו יום טוב. *************************** אני יודע שרובכם לא תאהבו לקרוא את הפוסט הזה ולא תבינו מאיפה זה בא. נכון, אני כבר במחצית שנות החמישים. עברתי בחיי X דברים, בין היתר: אונס קבוצתי, חרם כיתתי

הייתי מצביע שמאל מרכז בעברי. כשאני אומר שמאל מרכז אני מתכוון למפלגת העבודה. בשנים האחרונות התפכחתי. הבנתי שישנה הרבה צביעות במה שנקרא שמאל. לא סבלתי את זה, בלשון המעטה. מאז אירועי ה - 7 באוקטובר התפכחתי עוד יותר. אם היו מתקיימות הבחירות היום לא בטוח שהייתי יודע למי להצביע. מבחינתי, כל הפוליטיקה הזאת צבועה. מצד שני, אם אני לא אצביע אז הקול שלי אבוד והולך למפלגה שלא הייתי מעוניין בה. אולי, הייתי מצביע למפלגה של קצינים לשעבר. רק משתף. *********************** השבוע ביום שלישי עברתי התקפת לב. זו הייתה חוויה לא נעימה בכלל, במיוחד שאני חי לבד ולא ידעתי איך להתמודד עם ההרגשה הזאת. סבי עליו השלום שעל שמו אני נקרא ולא הכרתי אותו נפטר בשנתו כשהיה בן 65, רוב הסיכויים שזה היה דום לב. אבי עליו השלום נפטר לפני 11 שנה רוב הסיכויים נפטר מדום לב / אירוע לב. התעוררתי השבוע ביום שלישי בסביבות השעה 14:00 עם לחצים וכאבים בצד שמאל של החזה (הצד של היד הפגועה) עד עכשו לא ברור לי ממה זה.  השתחררתי מבית חולים רק בשעה 02:30 בלילה. המנהלת שלי התקשרה בסביבות השעה 22:30 אמא שלי -על סמך מה שהיא סיפרה לי - ענתה לה ואמ

חודש וחצי לא כתבתי בבלוג שלי. להפתעתי גיליתי שרק ביומיים הראשונים של החודש כבר קראו את הבלוג שלי 220 קוראים, עד כה. אחד מהשניים: או שהתגעגעו לקרוא את הפרקים שלי או שצריך לתת לאנשים לקרוא את הפרקים בקצב שלהם בלי לחץ, של פרק אחרי פרק ולתת להם להתחבר לדברים שאני כותב. חתיכת הפתעה. ***************************** תקופה קשוחההה מערבולת של רגשות. אתה לומד דברים על עצמך. לומד כמה אתה חזק ושלוותר זו לא אופציה. לומד להישאר חזק ולחזק אחרים. לומד שהחיים הם לא פיקניק, הם בין השאר כואבים, עצובים ומאתגרים. לומד לחיות עם הכאב ולאזן עם שמחה. לומד שכ״כ חשוב להקיף את עצמך באנשים טובים ואנרגיות טובות. לומד לקחת נשימה וליהנות מהרגע כי קיבלנו תזכורת כמה החיים קצרים, שבריריים ולא צפויים. לומד להעריך את היופי שבטבע. תהיו טובים. ******************************** אני יודע שאני יפה בדרכי שלי. מי שלא רוצה בקשר חברי איתי כי מכוער לטעמו זו בעיה שלו לא שלי. מי שלא רוצה בקשר חברי איתי כי אני מבוגר מספיק לטעמו זו בעיה שלו לא שלי. אני MR. SOMETHING NICE TO MEET YOIU.

זה כבר כמה ימים אני עושה חשבון נפש ביני לבין עצמי. עבודה - כשניסיתי לחזור לשוק העבודה לענף המלונאות כי הבחנתי בהתאוששות בענף נאמר לי במפורש כי בגלל הניסיון הרב שיש לי (28 שנה) אין לי מקום באותן מערכות שהגשתי מועמדות. איכשהוא אחרי חיפוש אינטנסיבי מצאתי מקום העבודה שלא בתחום המלונאות. אחרי 10 ימי עבודה התחילו לנפנף בסכין הפיטורין בגלל שאין לי ידע בתוכנת אקסל. מבחינתי, זה היה סתם תירוץ לגרום לי להתפטר או לפטר אותי. בסוף, זרקתי את העט ועזבתי. חוסר ידע וניסיון באקסל זה היה רק תירוץ מבחינת מקום העבודה כי ראו אצלי שתודעת השירות הפרונטלי מאוד גבוה. אומנם, כעבור מספר ימים מצאתי מקום עבודה חלופי. ללא ספק, זה פגע בי והותיר בי צלקות והוריד לי את הביטחון האישי והמקצועי. מאז תאונת העבודה שעברתי לפני 25 חודש שכתוצאה מכך נכנסתי לפוסט טראומה ויד נכה במיוחד שעברתי את גיל החמישים זה גרם לי לבלבלה רצינית וחוסר יציבות אישית. ככל שהימים עוברים אני מגלה שישנן "נשמות טובות" (אני יכול לחשוב על שניים לפחות) שרק מזיקים לי מבחינה מקצועית ומלכלכים עליי על מנת לא להתקבל חזרה לענף המלונאות. מה גם שלאחרונה

בחמישה חודשים האחרונים למדתי על עצמי כמה תעצומות נפשיות יש לי..... למרות שגם אני בן אדם עם רגשות. כמה אני יכול להיות אריה בלהגן על אמי מאז שהתגלתה חולת סרטן המלונומה. מבחינתי כשהייתי ילד ציפיתי, היה לי ברור, שהיא תהיה שם בשבילי (לא משנה שהיא לא הייתה כשהייתי באמת צריך אותה). במיוחד עכשו שאבי לא בחיים כבר 11 שנה. כמובן, שסרטן המלונומה הוא לא סרטן הערמונית שאותו חטפתי והחלמתי. הסרטן הוא סרטן ולא משנה איזה סוג הוא. בחמישה החודשים האחרונים אני מלווה אותה לבי"ח וחזרה, מנהל את יומן הטיפולים שלה, מתקשר טלפונית ובוואטצאפ עם כל הגורמים הרלוונטים. רואה אותה מקשיב לה ברגעים הקשים לה שבהם היא אומרת שלא בא לה לחיות יותר ובמקביל היא בוכה ומשתדל לא לבכות יחד איתה כי אני צריך לתת לה חוסן גופני ונפשי.  מודה ומתוודה: גם  לי יש רגעים שגם אני רוצה להתפרץ בבכי ואז אני מתפרץ בבכי בבית שלי רק לא מולה. יש לי רגעים, במיוחד לפני השינה, שאני מתמלא בפחדים שהיא תמות ואז אני אשאר יתום מאבא ומאמא. ישנם רגעים שאני רואה, מדמיין, את ההלוויה שלה שבה אני מתפרץ בצעקות על אחותי שלא הייתה שם גם בשבילה וגם בשבילי ובמקבי