שיקוף

מצאתי שיטה איך להרגיע את שלג, החתול שלי. כשקיבלתי אותו לפני כמעט 10 חודשים הוא אופיין כחתול חרדתי. כל רגע נתון כשאני בבית אני משתדל להיות בקירבתו ולהדליק לו מוזיקה מרגיעה של חתולים ביוטיוב. ברגע שהוא שומע וגם מרגיש אותי הוא נהיה רגוע כל היום. לא יודע האם זו הדרך שמשפיעה על שאר החתולים הביתיים על שלג זה משפיע. ברור לי מאוד שהשהייה והנוכחות שלי בבית משפיעה לטובה על שלג. הוא מרגיש בטוח, רגוע ושהוא מבין שאבא שלו בבית. שלג הוא מסוג אנגורה. חתול לבן כולו - כולו בגלל זה החלטתי לקרוא לו שלג. ייללני כשהוא רוצה משהו: יודע לעמוד על שלו ולדרוש את מה שהוא רוצה. כשקיבלתי אותו מהמשפחה האומנת שלו לפני כמעט 10 חודשים הוא התנהג בטבעיות בבית החדש שלו. מצד שני, הוא יילל כשהשארתי אותו לבד בבית בגלל שהייתי חייב לצאת לעבוד. היום, עם כל הכאב והצער אני חייב לסגור את החלונות בבית ולהשאיר לו פתח קטן לאוויר בשירותקלחת הן בגלל חתולי הרחוב שמעצבנים והן בגלל אנשים רעים שיש לי בשכונה שלא סובלים ייללות של חתול בפרט וא.נשים בכלל. כשאני חוזר הביתה בסוף יום עבודה הוא פשוט שמח, נהיה רגוע ואף מחכה לי בסבלנות אחרי שאוכל קצ...

עוד מעט שנתיים לשבת השחורה. אנחנו בפתח של חגי תשרי התשפ"ו. ברור לכל שאין מצב רוח, גם השנה, לחגוג את החגים. אין אווירת חג, אין מצב רוח לחגוג.  הן בגלל המצב הכלכלי. הן בגלל המצב הביטחוני. הן בגלל שהאווירה לא ברורה במדינה השסע בתוך החברה מאוד עמוק. הקיצונים משתי קצוות החברה יותר ויותר מקצינים.  אם היום היו מתקיימות הבחירות לא היה באמת למי להצביע: בעיני האנשים שאני מדבר כל הכנסת הנוכחית, כל חברי הכנסת הנוכחית שאני מניח שירוצו לכנסת הבאה אשמים אחד אחת באותו מחדל נוראי, מושחתים, דואגים לכיס ולכיסא שהם יושבים עליו. כבר שש עשרה שנה אני לא משרת בצבא, שוחררתי משירות מילואים פעיל בפיקוד העורף. אין יום שאני לא מודה על כך כי לא הייתי רוצה לצאת לסבב חמישי של מילואים כשישנם אוכלי חינם שלא משרתים. כן, אוכלי חינם. את ה - 7 באוקטובר אני זוכר טוב מאוד כאילו זה היה אתמול. לא שהייתי באותה מסיבת נובה. הייתי בשעה האחרונה של משמרת לילה שעשיתי במלון שעבדתי שחציו היה מלון וחציו בניין משרדים בתל אביב. כל הכניסה של המלון הייתה מזכוכיות שלא נשברו, תודה לאל. איש  של בניין המשרדים שישב בדלפק שלו ממש לא...

קיבלתי החלטה: להתחיל להסתובב עם אבני אנרגיות עליי וגם בתיק. ובנוסף, לשנות את החזות שלי ביתר שאת. הגיע הזמן שאני יתחיל לאהוב את עצמי יותר ויותר ולהראות אחרת. שלא יחשבו עליי שאני ילד. עדיין תהליך פתיחת התלתלים שלי בשיאו, זו עבודה קשה בתקווה שאני אראה תוצאות יפות כמו שאני רוצה. גם התחלתי לענוד צמידים מכסף (925) עבים. אף אחד ואף אחת לא תאהב את עצמי כמו שאני רוצה. אף אחת ואף אחד לא יידאג לי כמו שאני אדאג לעצמי. החלטה מספר שתיים: לא לתת לאף אחד ולאף אחת לטפס עליי. לא לתת לאף אחת ולאף אחד לנצל אותי. הגיע הזמן שהחברה, הסביבה, תבין שאני לא פראייר. אולי היו לי בייבי פייס, אולי יש לי חזות של טמטם לא עוד !!!! שיחפשו להם פראייר אחר. לא לתת לאף אחד ולאף אחת להזכיר לי דברים שאני לא מעוניין להזכר, לא שיעשו לי דברים שאני לא מעוניין בהם, לא להשפיל אותי. הגעתי למה שהגעתי זה בזכות עשר אצבעותיי. את שמי הטוב לא תוכלו לקחת ממני. עדיין מחזרים לפתחי מענף המלונאות ואני דוחה הצעות שלא מעניינות אותי בכלל. כל קמט בפניי השגתי ביושרה ואני גאה בזה. מהרגע שהבחנתי בצבעים שבי הפסקתי להיות שקוף. *************************...

מובן לי מאוד שהמצב היום במדינה מכל הבחינות לא טוב, בלשון המעטה. מבחינה ביטחונית, מבחינת ביטחון פנים, מבחינת יחסי חוץ. מבחינה כלכלית ורווחה, העם מפולג, משוסע החדשות לא מרנינות בכלל. ממשלה מנותקת, עם משרדים מיותרים.  אין לאנשים חשק, רצון, לקרוא ולשמוע צרות של אחרים. כל אחד בפני עצמו. כמעט כל יום ישנן הפגנות להחזרת החטופים.  כל פעם שאני מעלה פוסט, פרק, בבלוג שלי לאחרונה אני תוהה ביני לבין עצמי האם יהיו לי מספר קוראים רב? כמי שהיה רגיל למספר של 300+ קוראים לפרק היום בקושי אני מגרד את המספר 210. כן.......... אני מתחיל לעשות לעצמי חשבון נפש האם אני מעניין מי שהוא בכלל? האם אני יפה בכלל? האם אני אטרקטיבי בכלל? ברור לי כשמש שיופי, אטרקטיביות, היא בעיניי המתבונן בלבד. שמתי לב שיש מצב שאני כותב , ממחזר בלי כוונה, דברים שכבר כתבתי עליהם וזה אולי כבר נמאס לאנשים לקרוא, לשמוע. התחלתי לחשוב לתומי: האם אני מיותר? האם עליי להפסיק לכתוב? אולי להמשיך לכתוב אך לא לשתף?  אנשים שרק אתמול - שלשום הכרתי שולחים לי חיבוק וירטואלי רק מתי שנוח להם ולא זמינים כשצריכים אותם באמת. כבר לא מדבר על המשפח...

אני זוכר היטב את כל מי שהשפיל אותי. את כל מי שזילזל בי. את כל מי שדרך עלי. את כל מי שלעג לי. את כל מי שהכאיב לי. את כל מי שנטש אותי. ואני אומר לכל אחד ואחת מהם: תודה. תודה על הכאב. תודה על הצער. תודה על החרדות. תודה על העלבון. תודה על הייאוש. תודה על חוסר האונים. בזכותכם אני מפחד פחות. בזכותכם אני אמיץ יותר. עברתי דרך התופת. הכרתי את מעמקי הגיהנום. חוויתי את הרע מכל. למדתי להתמודד עם הלעג. הצלחתי לעמוד על הרגליים. בכיתי הרבה אבל נשארתי בחיים. והבנתי שאני יכול. שאני מסוגל. שאני נהדר. שאני מוכשר. שאני אצליח. שאני בסוף אהיה מאושר. בזכותכם. חבריי לכיתה. חברותיי לחיים. חיילים בטירונות. עמיתיי בתקשורת. גולשים שגידפו אותי. גברים שדחו אותי. או זרקו אותי. וגם ההורים שלי. ובני משפחה אחרים. תודה על כל מה שנתתם לי: אומץ לב. קור רוח. נחישות. יצירתיות. חוכמה. והכי הכי הכי היכולת שלי להתמודד עם פחדיי העמוקים ביותר. להביט לעצמי בעיניים. לקום על הרגליים. ולחייך. בזכותכם אני מבין. בזכותכם אני מבין הרבה יותר טוב. אני מבין את מי שמשתף.ת אותי עם לב שבור. ואת מי שחייו.ה קרסו. ואת האדם המבוגר שפוחד מהמוות. ה...

גרמת לי לכאב וצער מפח נפש גדול. לפעמים אני תוהה, אם הייתה בך בכלל טיפת אמפתיה. הרי אתה יודע בעצמך, שיכולת להעלים את זה אם היית באמת קצת אוהב אדם. אם באמת היה לך אכפת ממני. אי פעם. ובטח שמת לב, לאיזה טונים צורמים הגעתי איתך. איך מבן אדם רגוע, הפכתי לחסר שלווה. איך איבדתי את העשתונות ברגע אחד. משהו שכמעט ולא קורה לי בכלל. לפעמים אני תוהה, אילו רק היית בצד השני, אם היית מבין, כמה הייתה קשה ההתמודדות איתך, אך עם זאת, גם כמה רציתי. להיות שם. בכל מחיר ובכל מצב. לפעמים אני תוהה, אם חוץ משינאה עזה, קיימים בך עוד רגשות, או שתמיד זה ככה, שחור ולבן. מלאך ושטן, או הכל ושום דבר. אם בכלל היה לך מקום בשבילי, או שזו סתם הצגה, אובססיה שהלכה ודעכה. משהו דפוק שתורגם לאהבה, כשהיא בכלל לא הייתה. לפעמים אני תוהה, אם ידעת, איך חיפשתי כוח להשאר, גם בשאריותיי האחרונים, וכמה אספתי את עצמי בשבילך, כל פעם מחדש. לפעמים אני תוהה, אם אתה יודע בכלל כמה פגעת בי. אחרי שאכלתי ים של שקרים, שחצו את הגבולות שלי, וכמה שבכל זאת הבלגתי, כי נזכרתי, שזו פאקינג אתה. לפעמים אני תוהה, שאולי עצמתי עיניים חזק. שאולי נתתי לך הרגשה, ש...

הבוקר התעוררתי מאוד מוקדם (כבר בשעה 04:50 בבוקר) לא בגלל ששלג רצה לצאת לחלון לא בגלל החום והלחות שבחוץ כי המזגן היה דלוק כל הלילה. אלא בגלל התעוקה, חוסר שקט שמלווה אותי כל חודש אוגוסט בשנים האחרונות. אפילו קריאת תהילים, שחזרתי לקרוא אתמול, לא נותנת לי מזור ומנוחה. הגעגוע למי שממזמן לא בחיים: אבי ז"ל 13 שנה, סבתי ז"ל (אמו של אבי) עוד 3 שנים 50 שנה שלא בחיים. סבתי ז"ל הייתי מרגיש אותה שהיא באה לבקר אותי על פי כמה סימנים. לצערי הרב, כבר תקופה אני לא מרגיש. יש בי געגוע חזק לסבתי ולאבי שהקנו לי ביטחון. אין בי געגוע לילד שהייתי. לא לחוסר הביטחון. לא לילד הלא מקובל חברתית. לא לילד שעבר אונס קבוצתי וחרם שכבתי שנשא את הסוד הנורא במשך 12 שנה שכתוצאה מכך הילדות והנערות שלי נעלמו להם, למרות שהייתי מתבגר מאוד מקובל בתיכון. אם היום שואלים אותי לאיזו תקופה אני מתגעגע? אני מתגעגע לתקופה שסבתא שלי הייתה בחיים עד שנת 1978 כי אצלה הרגשתי אהבה וחום של סבתא - אמא. את אמא שלי לא הרגשתי בנוכחות שלה, באהבה שלה כי היא הייתה אישה חולה באותה תקופה (התמוטטות עצבים, ניתוח טחורים) גם היום בגילה המופל...

הפרק האחרון שלי בבלוג "עבר הווה" גרף לייקים ותגובות בפרטי. הרבה זמן לא היה לי פרק כזה שממש כתבתי מהפנוכו של הפנוכו שלי.  בתוך שעה מכתיבה הפרק היו לי 100 קוראים שמבחינתי זה הרבה מאוד בתוך שעה. לא מצפה ללייקים. לא מצפה לטפיחות על השכם. אני כן מצפה שיקראו את הפרקים שלי בבלוג. אני כן מצפה להיחשף כמה שיותר שהרי לא בכדי אני כותב ומפיץ את הפרקים בבלוג שלי על מנת שאנשים יילמדו מסיפור היומיומי שלי. שיישאבו כוחות. שיראו שאפשר גם אחרת. **************************************** למה אני תמיד מתאהב במי שאי אפשר? למה אני תמיד מפנטז על מי שאי אפשר? שהרי אני לא מבלה במועדונים. לא מבלה בפאבים של גייז, המתי מעט שנשארו בתל אביב. לא מבלה בסאונות חשוכות שבתל אביב. בכל אתרי ההיכרויות בתכלס מחפשים סטוצים, תמונות עירום לגירוי עצמי ואחר כך נעלמים להם. כל גיי שפונה אליי ברשתות החברתיות יש לו פרצוף של חולה נפש. תכ'לס, כבר התרגלתי לחיות לבד. לא מצפה (ציפיות יש רק במיטה של הכריות) למצוא זוגיות בגילי המופלג. ***************************************** הרשתות החברתיות מוצפות בדיווחים על הרעבה של ילדים ברצו...