זה אני

לפני שבוע העלאתי פוסט בקבוצות המלונאים בפייסבוק: "בוקר טוב חברים וחברות, אני רושם את הפוסט כאנונימי כי הנושא פוגע בי ובפרנסה: אני בעל ניסיון של 31 שנה נטו בתחום באזור תל אביב בלבד הן בקבלה והן בהזמנות. ככל שרכשתי ניסיון ידעתי להגיד את דעתי המקצועית בכל מקום שעבדתי. אני גאה בהישגיי המקצועיים: הקמתי מחלקת קבלה במספר מלונות, הייתי מתאם מחלקת הזמנות עסקים של רשת גדולה כמעט עשור, הייתי ממלא מקום מנהל קבלה, הייתי סגן מנהל קבלה ועוד. לא ברורה לי מהי הסיבה שלא קולטים אותי למלון כזה או אחר באזור תל אביב כשאני מגיש מועמדות? ואם קולטים אז מנסים להקטין אותי ולפגוע בביטחון המקצועי שלי. ישנה רשת מלונות מסויימת שלא אחשוף את שמה בגלל שמנהלת משאבי אנוש רשתית שלה לא מוכנה שאני אקלט לאחד ממלונות הרשת באזור תל אביב. גילוי נאות: לא ידועה לי מהי הסיבה לסרבנות שלה. בואו ותגידו לי, בבקשה, מנהלי ומנהלות משאבי אנוש: מדוע אתם דוחים אותי ואת הניסיון המקצועי שלי? זה לא הפרצוף שלי, זה לא בגלל שאני גיי, זה לא בגלל שאני נכה תאונת עבודה שמוכר על ידי ביטוח לאומי. תודה רבה על המענה" ברור שעד עצם היום הזה לא קי...

איך לעבוד ולהיות ראש קטן? איך לא להגדיל ראש? שהרי מקומות עבודה לא אוהבים הגדלת ראש, שהעובד הפשוט יגיד להם מה לעשות או יחווה את דעתו. אומרים לי שזו הרבה עבודה אישית: שהרי באתי מעמדת ניהול ופשוט קשה לי להקטין ראש. שעליי להפסיק להגדיל ראש ולהגיד לעצמי שאני חייב לעשות את זה. לדבר עם עצמי, תרתי משמא, כמה שזה יישמע שאני משתגע: ולהגיד שזה לא יעזור לי שאגדיל ראש. בשביל הבריאות הגופנית והנפשית שלי, שהרי אני לא נהיה צעיר יותר. כמו כן, עליי להפסיק להגיד את דעתי את המקצועית על כל דבר: כי לא אוהבים לשמוע דעות אחרות. תן לחרא לצוף ותתמוגג. אני חייב לעשות את זה לעצמי עם כל הקושי שבעניין. אני חייב להבין, שאני לא בעמדת ניהול יותר. אני חייב להבין שאני חייב להגיד משפטים קצרים שלא מבוססים על רגשי אלא מקצועיות בלבד. עולם המלונאות השתגע. הוא לא מה שהיה לפני 30 או 20 שנה. מצפים שהעובדים המעטים שנשארו יעשו אלף ואחד דברים. ושיישתקו. כל זה בשכר מינימום (לרוב 40 ש"ח ברוטו, במקרה הטוב) גם אם אתה בעל ניסיון וותק בתחום של 3 עשורים. אני מכוון מטרה. חושב חיובי. משתדל להיטען באנרגיות חיוביות בכדי להשיג משרה טובה י...

הלו........ אני פה. גם אני בן אדם כמו כל אחד ואחת. גם לי יש רגשות. אני לא שקוף. גם אני זקוק לחיבוק, לליטוף. לא אוהב שמדברים לידי בשפה שאני לא מבין כאילו זה משתמע שמרכלים עליי. גם לי יש חבילה כמו שלכל אחד יש את החבילה שלו.ה לא אוהב שלוקחים אותי כמובן מאליו. לפני כעשור היה מפגש כיתתי מבית ספר יסודי שלמדתי בו. נכפה עליי לארגן את המפגש הזה. ידעתי שמהמפגש הזה קשרים לא יחודשו, למעט שניים. המטען הרגשי - חברתי שהיה כלפיי אז נסחב עד עצם היום הזה. ציפיתי לקבל התנצלות ולו רפה על החרם הכיתתי - שכבתי, מה שבסופו של דבר לא קרה. האונס קבוצתי שעברתי בגיל 9, החרם הכיתתי - שכבתי פגעו בי ברתיעה מאנשים ובתיפקוד שלי מול אנשים כמה שנים קדימה: תמיד היה לי חשש שהם באים במטרה לתקוף אותי, תרתי משמא. מעולם לא הרגשתי מקובל. מעולם לא הרגשתי שאני מספיק יפה חיצונית ופנימית. במיוחד ההרגשה התחזקה כשנהפכתי למשקפופר. לא עזר כשענדתי עגילים, כששמתי צמידים מחרוזים. תמיד ידעתי שאני פורץ דרך כשלבשתי ביגוד מיוחד אומנם לא מוחצן. מעולם לא אהבתי אנשים מוחצנים. מעולם לא אהבתי לבלות במועדונים. מעולם לא אהבתי להשתטח על קברי צדיקים, ...

כשאתה נכנס למקום עבודה חדש - ברכות לתפקיד החדש. בהצלחה. אתה אמור ללמוד להכיר את המערכת. את הנוהלים שלה. את צוות העובדים של המערכת - הכפופים לך ואלה שעובדים איתך. אף לבצע שיחות של אחד על אחד עם העובדים לכפופים לך במחלקה. אתה לא אמור להפגין שרירים כבר מהיום הראשון ולא משנה כמה שנים אתה בתחום, 12 / 20 / 30 שנה. לפחות בחודשיים הראשונים אם לא בשלושה חודשים הראשונים אתה אמור לסתום את הפה, לפחות. אתה רוצה לבצע שינויים במחלקה שלך? סבבה, זה מבורך רק אחרי שאתה לומד את המערכת למרות דרישות המנהלים שמעלייך. מנהל חדש / עובד חדש כאחד. עבדתי במקום עבודה שמהיום הראשון הפגנתי שרירים, נתתי לכולם את ההרגשה שאני יודע את העבודה ומהר מאוד הראו לי את הדלת החוצה. כי נכשלתי בלהכיר את המערכת, בלהכיר את הצוות המנהלים ואת העובדים (הכפופים אליי ושעובדים איתי). לא השכלתי להבין שמה מתנהל במערכת X לא מתנהל ככה במערכת Y: כל מערכת היא יחודית לעצמה. גם אני הייתי סגן מנהל, ממלא מקום מנהל מחלקה ומנהל תורן בסופי שבוע. גם הקמתי את המחלקה במלון חדש על כל הקושי שבעניין וזה היה אתגר בעיניי. למדתי המון מהשלב הזה, מקצועית ואישית....

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי שאני נמצא על פתיל קצר לא מסוגל לחייך, לא מסוגל להצחיק ולצחוק, לא יכול להכיל את האחרים, כל דבר, כל משפט מקפיץ אותי רק רוצה לשבת בשקט שלי, להירגע, לעשות חשבון נפש, סיכום ביניים. מרגיש ששום דבר לא הולך לי כמו שצריך, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. תיסכולי הפוסט טראומה צפים להם מחדש, הידיעה שאף אחד ואף אחת יכולים להבין אותי ואת מה שאני מרגיש. מרגיש OUT OF BLUE. רק רוצה לצעוק צעקת "תראו אותי. תקשיבו לי. רע לי. תעזרו לי". ************************************* לסוקרטס הייתה טכניקה להתמודדות עם אנשים מעצבנים… האם אי פעם הייתם במהלך ויכוח שהאדם השני רק צועק כדי להוכיח שהוא צודק? אין דבר יותר בלתי נסבל, נכון? יום אחד סוקרטס הותקף על ידי גבר. הוא היה אדם חצוף ולא תרבותי, שאפילו נתן לו סטירה במהלך הויכוח. גם היום יש הרבה אנשים כאלה…כשהם לא יודעים איך להצדיק את הרעיונות שלהם, הם הופכים לתוקפניים. אבל איך סוקרטס הגיב? הוא לא עשה כלום! לא צעק לא הגיב באלימות. הוא לא עשה כלום. אחד מתלמידיו שאל על התנהגותו של סוקרטס, והפילוסוף הדגול ענה: "אם חמור היה ב...

מאז 7 באוקטובר 2023 נפלו 2 אנשי כוחות הביטחון הישראלים, מני רבים, שהייתי רוצה להתייחס אליהם. הם לא היו רק 2 גברים ששירתו בגאווה את המדינה ושמרו על ביטחונה ועל תושביה. הם היו גייז. אחד היה נשוי והשני עמד להתחתן. שניהם במותם השאירו את בני זוגם אלמני פעולות האיבה / מלחמות. שניהם השאירו את בני זוגם עם חור גדול בלב, עם אהבה גדולה, עם זיכרון מתוק - מר. אף אחד לא יכול להיכנס לנעליים שלהם. אף אחד לא יכול להבין את מה שעובר עליהם. למה אני מתייחס לנושא? לא רק בגלל שאני גיי. לא רק בגלל שאני מזדהה עם אותם שני בני הזוג נותרו עם חור גדול בלב שעכשו הם מוגדרים אלמני מערכות ישראל. אלא בגלל שלא נשמע קול אחד מהממשלה שהזדהה עם המשפחות האבלות. שלא לדבר שלא נשמע תגובה מצידו של יושב ראש הכנסת שהוא גיי, נשוי לבן זוגו ואבא לשני ילדים שבאו לעולם בהליך פונדאות מורכב. לא נשמע קול אחד שמתנצל מכיוון אותם אלה שהסיתו, גידפו, קיללו כנגד האוכלוסיה הגאה (לא הקהילה כי אנחנו שייכים לכלל האוכלוסיה). הראשון שנפטר היה איש צבא מרשים במותו, אם יורשה לי להחמיא לזכרו ולבן זוגו. שר הביטחון יואב גאלנט לא היה בהלוויה. השני, שרק השבו...

את הפרק הזה בבלוג שלי כנראה לא אשתף אותו. לפחות בין החברים ומשפחה שאותם אני משתף. לא בגלל שאני לא רוצה לשתף אלא בגלל שהבנתי שאותם זה לא מעניין יותר מה עובר עליי: כל אחד בענייניו. **************************************** ערב ראש השנה התשפ"ה. השנה קשה מאוד לאחל "חג שמח. שנה טובה" אחד לשני כשישנם עדיין 101 חטופים בעזה ויותר מ - 360 ימים בשבי ושנה אל תוך המלחמה. השנה קשה מאוד לאחל "חג שמח. שנה טובה" אחד לשני כשישנם עדיין מפונים מהבתים שלהם ושוהים בבתי מלון. השנה קשה מאוד לאחל "חג שמח. שנה טובה" אחד לשני כאילו אין עדיין פיגועים. אין אווירת חג בחוץ כמו שהייתה בכל השנים. חג עצוב מאוד. ל בגלל המצב הביטחוני וההתרעות הגבוהות לירי רקטות וכטב"מים ולפיגועים הרחובות יהיו גם ריקים מאנשים (אולי יהיו כמה רוסים שלא חוגגים את ראש השנה) החלטתי יחד עם אמא שלי שאני לא אגיע אליה לאכול את ארוחת ערב חג ראשון של החג. מה גם מזג אוויר מתחיל להתקרר ופה אמא שלי ובצדק מפחדת שלא אתקרר, לא בא לי לחלות שוב במיוחד לא בדלקת ריאות. די עצוב לי מאוד מכל המצב הזה. זה רק ממחיש לי כמה א...

אני יודע שהשמש לא זורחת לי מהתחת. גם לי קשה בימים האחרונים, מבחינה ריגשית וגם מבחינה פיזית.  לא מצפה מאף אחד שיבין את זה, ציפיות יש רק על הכריות. בכל זאת אני רוצה לקבל כתף שאני יכול לשים עליה את הראש ולבכות. אני מפחד שיקרה לי משהו בבית ואף אחד לא יידע. אני מפחד להתפרק מבלי שאף אחד לא ישים לב לזה. מאז ה - 7 באוקטובר 2023 מצאתי את עצמי חסר אונים עם פחד קיומי נוראי. תכלס, כבר לא יכול לצפות בחדשות ולשמוע עידכונים חדשותיים. סוג של חרדה קיומית. לצערי הרב, חבר שחשבתי שהוא חבר קרוב גם הוא נמצא בלופ אישי שלו, גם הוא עובר תקופה לא קלה בחייו. לא יכול להיות אופטימי. לא יכול לצפות שמחר - מחרתיים יהיה יותר טוב. אני מודע לכך שרוב האוכלוסיה נמצאת בחוסר וודאות קיומית. גם אם אמורה להיות עזרה מביטוח לאומי זו לא בדיוק עזרה: מה אמור לקרות? האם אני צריך להתאבד או לשרוף את עצמי למוות כמו איציק סעידיאן? הלו......... אני מתחרבש עם עצמי, נמצא על רכבת הרים שלא מפסיקה לדהור בלי הפסקה. לא יכול כבר להכיל את הרגשות של אמא שלי. את הדאגה למצבה הבריאותי. את הקפריזות שלה. אני ציפיתי, מצפה, שאדם קרוב אליי כמוה תדע גם...

מה בי מזמין חדירה ללא הסכמה? אז איך זה מרגיש ליפול פעמיים בפח של אנשים נרקסיסטים וגם להיות קורבן אונס? ובכן, בושה. לפני כמה ימים עצרתי רגע כדי לשאול את עצמי כמה שאלות קשות. מה בי הזמין ואפשר לאנשים האלה לפגוע ולנצל אותי ככה? אז רגע לפני שאני צולל לניתוח של הדברים, חשוב לי להדגיש שאני לא מצדיק את ההתנהגות של הטורפים, הערפדים האלה. אני גם רוצה להבדיל מקרי אונס בחטף או באיומים מהאונס שעברתי בגיל 9 שהדרך לרגע האלים עצמו (ללא הסכמה מובהקת מילולית) הייתה מלאה בנורות אזהרה ודגלים אדומים. מעבר לזה כשמדברים על קורבנות אונס הרבה פעמים נוכחת תחושת אשמה חזקה ולא רציונלית, שיכולה אף להוביל לאידיאליזציה של האנס במקרים מסוימים. זה לא מה שאני מנסה לעשות כאן. את הטיפול שלי קיבלתי (וממשיך לקבל) ומאוד חשוב קודם כל לעבור דרך הכאב, הכעס ולהבין שמה שנעשה לי הוא ניצול, פגיעה וכן הלאה.. הסיבה שאני ניגש לשאול את עצמי שאלות של אחריות אישית היא כי אני מאמין שיש כאן שיעור רוחני גדול סביב גבולות וחיבור למצפן הפנימי (הגוף). מעבר לזה כשאני לוקח אחריות על הסיפור שלי אני בעצם מזדכה מחדש בתחושת הביטחון והערך שלי (שלא ה...

מאז השבת השחורה (7.10.2023) הגעתי לכמה וכמה תובנות: 1. החברה השתנתה לה לחלוטין. תהליך השינוי התחיל בגל הראשון של הקורונה רק שאותה השבת השחורה העמיקה את השינוי. לאף אחד כבר לא אכפת מאחר חוץ מהתחת של עצמו. מי שחשבתי אותו לחבר הוא בעצם לא חבר. כל אחד ואחד לחייו. לא מעוניינים לעזור, להושיט יד. 2. כשמאלן לשעבר, כמי שתמך במפלגת "העבודה" של רבין ופרס ז"ל, הפנמתי יותר ויותר שאין אימון בערבים ושהם לא רוצים בשלום ולא משנה מה תעשה עבורם אלא רק בלהשמיד אותנו (פסגת אהוד ברק כראש ממשלה - הנשיא קלינטון - יאסר ערפאת המחישה לי את זה טוב טוב). 3. החיים הם לא סרט שיש בו HAPPY END או סיפורי אגדות. הם בעצם מלחמה אחת מתמשכת ומתמשכת. אתה לא יכול לשנות אותם ואת האנשים. מה שכתוב זה מה שכתוב, לטוב ולרע. 4. לעולם, אבל לעולם, סטרייט לא יהיה גיי ולהיפך. זה שאני מתאהב במי שהוא לעולם לא יהיה גיי זו בעיה אחת גדולה שלי. 5. תוסיפו את העובדה שהדעות הפוליטיות הקצינו בצורה מפחידה. החברה הקצינה את דעותייה. דהיום אני לא יכול להביע את דעותיי מבלי לחשוש שמא הצד השני ייקבל עליי את הסיבוב. בנוסף, גם הפחד להגיד שא...

הוא גבר בן 55 וחצי, למרות שהוא לא נראה לגילו. נו........ טוב הוא ניחן בגנטיקה וגם מקפיד על ניקיון פניו פעמיים ביום כשכל פעם פעמיים. הוא יושב צפון בביתו כמעט שבוע. הוא רק התחיל לעבוד במקום עבודה חדש לפני שבועיים כשהוא עם שיעולים וחום גבוה. רק אתמול הועיל ללכת להיבדק אצל רופאת המשפחה שלו שמן הסתם כעסה עליו שהוא הזניח את הבריאות שלו ושלחה אותו במיידי לעשות צילום רנטגן חזה ובדיקות דם. מן הסתם, לפי תוצאות בדיקת הרנטגן, על פי מה שהוא הבין, הוא סובל שוב מדלקת קרום הריאה השמאלית. כמובן, ללכת לעבודה הוא לא יכול. את בדיקות הדם הוא כבר עשה על הבוקר. הוא כל כך מפחד מהמחשבה ששוב יש לו דלקת קרום השמאלית שזה אומר שוב לשבת בבית עד להחלמה ואז הוא מסתכן בלאבד את מקום העבודה החדש שלו. ולמצוא מקום עבודה חדש בגילו המתקדם זה קשה מאוד. מצד שני, להכנע ללחצים של אמו בת 80 פלוס ללכת לעבוד בכל מחיר גם אם אתה גוסס רק בגלל שזה מקום עבודה חדש זה מרתיח אותו כי נשאלת השאלה: מה הועילה דעתך למצבו הבריאותי עכשו? הוא חולה בדלקת קרום הראיה השמאלית ואם הוא לא היה נבדק והיה סוחב את זה הוא היה עלול למות. הוא אומר לעצמו: ...