שיקוף

יום הולדת שלי ה - 57 עבר בשלום. בצל המלחמה וישיבה בבית עם טיפול באמי החולה. כבר שכחתי שהיה לי יום הולדת. המתנה היחידה שעשיתי לעצמי זה להזמין לעצמי זוג משקפי ראיה נוספים בלי מסגרת, דבר שהתבקש והיה צריך להיעשות כי יש שינויים במספרים, בצלינדרים. המקלט בבית ספר ממול לבית נשאר פתוח 24/7 כך שבזמן של אזעקות אני ניגש לשם להתמגן, בלי שלג לצערי כי הוא לא נותן לי לקחת אותו בידיים או במנשא. אומנם, כשישנן אזעקות בלילה אני נשאר במיטה ואומר את הפסוק "שמע ישראל" 8 פעמים כפול פעמיים. אילולא מצבה הבריאותי של אימי לא יודע איך הייתי ממשיך לנסוע לעבודה וחזרה, מאחר ואוטובוסים מפסיקים לעבוד בשעה 20:00 בערב, נכון להשבוע. להוציא כסף למוניות לא הייתי מוכן כי את כל היומיות שלי הייתי חייב להוציא למוניות. החברה שמעסיקה אותי לא מוכנה לספק הסעות למעט סופישבוע וחגים ואף נתנו לי את האופציה להתפטר. כשהגשתי מכתב התפטרות בגלל מצבה הבריאותי של אימי הם פתאום התהפכו להם שכן מבקשים שאשאר לעבוד. ההנחה שלי הייתה שמנהל המתחם רוצה שקט תעסוקתי מצד הדיירים על נוכחות של מתגברים שלא מרימים את הראש וגם לא מתייחסים אליהם. גב...

חודש שלם לא כתבתי. לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב, לשתף.  פשוט החיים סחפו אותי בצורה כזאת לתוך סערת צונאמי שטרפה הכל.  לצערי הרב, היא טרפה אותי על כל רגשותיי, מצבי הבריאותי הפיזי והנפשי. ורק לפני מספר ימים נכנסנו שוב למערכה ביטחונית לא פשוטה בעליל. מערכה ביטחונית שמדאיגה אותי מכל הבחינות. היו ימים שרציתי לצרוח. היו ימים שרציתי לבכות אל תוך הכרית כי מן הסתם אף אחד ואף אחת לא היו מוכנים לתת לי כתף. התעלמות טוטאלית: כל אחד ואחת מתנהגים כאילו השמש זורחת להם מהתחת, סליחה על הביטוי. היו ימים שפשוט רציתי להיעלם ולא לחזור שוב. רוב הזמן, העדפתי לשמור על זכות השתיקה ולא לשתף אף אחד ואף אחת משום שהחברה של ימינו אוהבת כשאתה סובל. לא רציתי לחשוף את רגשותיי, את תוכניותיי. מודה באשמה שזה היה מאוד קשה לי לעמוד במשימה הזאת. הנה נשברתי................... כמו כולנו. *************************************************** השנה המומולדת שלי יוצא ביום ראשון הקרוב. יום קודם יוצא התאריך העברי של המומולדת שלי. לא שאני חוגג את היום ההולדת. שלא לדבר שאני לא זוכר מתי חגגתי. מה גם שדווקא ביום הזה יוצא לי ללוות א...