שיקוף

סליחה שאני חי ולא שלחתי יד בנפשי. אני אדם חזק ולא בעד להתאבדויות. סליחה שאני תזכורת לסיפור אונס מהלך על שניים. סליחה שאני לא משתמש בסמים או בכדורי הרגעה, כי אני לא מאמין בהם. נכון............ מקרה האונס עשתה לי צלקת עמוקה שהיא עדיין מדממת לה עד היום, כמעט 50 שנה אחרי. אף אחד לא יכול להבין את זה כמה זה עדיין משפיע, כואב. גם אחרי כמעט פאקינג 50 שנה. מה לעשות???? אם אני לא אדבר על זה זה לא ייעלם. לא נותן יותר יד לנצל אותי, להשפיל אותי, לעשות עליי מניפולציות ריגשיות. רק מחכה לשמוע את המילה "סליחה" מאמא שלי, לפחות, שהיא לא הייתה שם בכדי להגן עליי, להבין אותי, שלא חיבקה אותי גם כשבאתי לספר לה ולאבי ז"ל על מקרה האונס. לשמוע ממנה את המילים: "אני אוהבת אותך, אני גאה בך על מי שאתה. אני מבינה שעשית טעויות בכדי למשוך תשומת לב שבעצם צעקת: 'תראו אותי, תקשיבו לי' ". גם אני רוצה ורציתי לקבל חיבוק, שיעשו לי מסיבת הפתעה ליום הולדת: כשהגעתי לגיל 50 (שזה היה לפני 6 וחצי שנים) חשבתי שיעשו לי מסיבת הפתעה והתאכזבתי. כבר לא מצפה לכלום, למען האמת, כגודל הציפיות גודל האכזבות או ...

אני בסערת רגשות........ לצערי הרב, אני מרגיש אבוד ושאין לי אוזן קשבת........... סיפור האונס שעברתי בגיל 9 צף שוב. עם הרבה שאלות, תהיות. "למה זה קרה לי? למה אף אחד מסגל ההוראה שידע ולא עשה שום דבר בנושא? למה אני? איפה היו חברי הכיתה והשיכבה שלי, מדוע הם לא עשו שום דבר נגד האנסים והעדיפו לעשות עליי חרם כיתתי - שיכבתי?" אף אחד לא יכול להבין איזו שריטה יש לי בנשמה, בנפש. הגוף איכשהוא השתקם. הנשמה לא השתקמה, עוד מעט 50 שנה. פאקינג 50 שנה עוד מעט. מילד שמנמן שהיה מוציא ציונים של מאיות ותשעים במבחנים ירדתי לציונים של 60 - 50 - 40. מעולם לא הלכתי למסיבות של ימי שישי. מעולם לא יצאתי למועדונים. מעולם לא התחלתי לעשן. בעצם, עד היום אני לא מסוגל ללכת למועדונים, למסיבות ולהשתכר עד לא ידע. הנשמה שלי צועקת........... כל הילדות שלי, הבגרות שלי הלכה קאפוט. בגלל המקרה הזה. רק לאחרונה נפלה לי התובנה שכל הדברים שעשיתי בחיי - לצבוע את השיער לבלונד ואחר כך פסים, לעשות עגילים באוזניים, להתאהב בבן אדם הלא נכון (נער ליווי) שחשבתי לתומי שאני יכול לשנות אותו, ועוד - היו בעצם מתוך מצוקה. רצון לקבל תשומת ...

כאשר הורים עוזבים את העולם הזה, החיים משתנים באופן שאי אפשר באמת להתכונן אליו. נוצר חלל שקט וכואב — לא זעקה של כאב, אלא תחושת חסר עמוקה שאי אפשר למלא. אנחנו לא מאבדים רק את מי שגידלו אותנו. אנחנו מאבדים את התחושה של להיות תמיד הילד של מישהו, מוחזק באהבה ללא תנאים. הזרועות שלהם היו המחסה הראשון שלנו. הקולות שלהם היו הרוגע ברגעי פחד. ההכוונה שלהם הייתה מצפן שקט שליווה את צעדינו. כשהם אינם, העולם מרגיש גדול יותר — וגם קר יותר. פחות סלחני, פחות רך. וגם כבוגרים, אנחנו מבינים עד כמה נשענו על הנוכחות שלהם, על התפילות שלהם, על האמונה שלהם בנו. החסר מתגלה בפרטים הקטנים: טון מוכר, שאלה פשוטה, חיוך שמבין בלי מילים. פעם האהבה שלהם עיגנה אותנו וגרמה לחיים להרגיש אפשריים. עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה, נושאים איתנו גם זיכרון וגם כאב, ולומדים לחיות כשגעגוע שקט שוכן קרוב ללב. ********************************************************* תעריכו את ההורים שלכם. תאהבו את ההורים שלכם. תדאגו להם. גם כאשר פרשתם כנפיים מהבית. הם לא יהיו שם כל הזמן. אל תקחו אותם כמובן מאליו. תזכרו: כמו שאין ספר, מדריך, טוב להורה מושלם...

                    הייתי רוצה לדווח שפוליטיקאי התחיל איתי. הייתי רוצה לדווח שידוען התחיל איתי. הייתי רוצה לדווח שאני בזוגיות חדשה. אבל................... לא זה ולא זה. כל מי שעבר את גיל 45 ונכנס לגיל החמישים פלוס אז.......... הוא לא נחשב. הוא נפסל. הוא לא רלוונטי. מבחינתי??!! אני לא אצא עם בני 60 פלוס אלא עם בני גילי ואפילו צעירים שהם בוגרים בנפשם. יכול להבין שלכל אחד יש את הטעם שלו כמו לי יש את הטעם שלי. לא שהייתי מתנגד שאיזה פוליטיקאי חתיך (יש כזה בכלל??!!) או ידוען או שחקן התחילו איתי. לא שעולם הזוהר והפוליטיקה מושכים אותי בכלל, מבחינתי שתי העולמות הללו הן עולמות זנותיים. מי לא רוצה להיות בזוגיות??!! תכלס, אחרי כמעט 2 עשורים שאני לא בזוגיות טוב לי להיות לבד. מצד שני, הייתי רוצה לקבל חיבוקים ונשיקות כשאני חוזר הבית או סתם ככה. ********************************************* לאחרונה........ יצא לי להתכתב עם גברים בשנות השלושים לחייהם, לטענתם, במסנג'ר של הפייסבוק. מהר מאוד הבנתי שהם לא רציניים בכלל. מאונני מקלדת, סליחה על הביטוי. לא עונים...