זה אני

איך לעבוד ולהיות ראש קטן? איך לא להגדיל ראש? שהרי מקומות עבודה לא אוהבים הגדלת ראש, שהעובד הפשוט יגיד להם מה לעשות או יחווה את דעתו. אומרים לי שזו הרבה עבודה אישית: שהרי באתי מעמדת ניהול ופשוט קשה לי להקטין ראש. שעליי להפסיק להגדיל ראש ולהגיד לעצמי שאני חייב לעשות את זה. לדבר עם עצמי, תרתי משמא, כמה שזה יישמע שאני משתגע: ולהגיד שזה לא יעזור לי שאגדיל ראש. בשביל הבריאות הגופנית והנפשית שלי, שהרי אני לא נהיה צעיר יותר. כמו כן, עליי להפסיק להגיד את דעתי את המקצועית על כל דבר: כי לא אוהבים לשמוע דעות אחרות. תן לחרא לצוף ותתמוגג. אני חייב לעשות את זה לעצמי עם כל הקושי שבעניין. אני חייב להבין, שאני לא בעמדת ניהול יותר. אני חייב להבין שאני חייב להגיד משפטים קצרים שלא מבוססים על רגשי אלא מקצועיות בלבד. עולם המלונאות השתגע. הוא לא מה שהיה לפני 30 או 20 שנה. מצפים שהעובדים המעטים שנשארו יעשו אלף ואחד דברים. ושיישתקו. כל זה בשכר מינימום (לרוב 40 ש"ח ברוטו, במקרה הטוב) גם אם אתה בעל ניסיון וותק בתחום של 3 עשורים. אני מכוון מטרה. חושב חיובי. משתדל להיטען באנרגיות חיוביות בכדי להשיג משרה טובה י...

הלו........ אני פה. גם אני בן אדם כמו כל אחד ואחת. גם לי יש רגשות. אני לא שקוף. גם אני זקוק לחיבוק, לליטוף. לא אוהב שמדברים לידי בשפה שאני לא מבין כאילו זה משתמע שמרכלים עליי. גם לי יש חבילה כמו שלכל אחד יש את החבילה שלו.ה לא אוהב שלוקחים אותי כמובן מאליו. לפני כעשור היה מפגש כיתתי מבית ספר יסודי שלמדתי בו. נכפה עליי לארגן את המפגש הזה. ידעתי שמהמפגש הזה קשרים לא יחודשו, למעט שניים. המטען הרגשי - חברתי שהיה כלפיי אז נסחב עד עצם היום הזה. ציפיתי לקבל התנצלות ולו רפה על החרם הכיתתי - שכבתי, מה שבסופו של דבר לא קרה. האונס קבוצתי שעברתי בגיל 9, החרם הכיתתי - שכבתי פגעו בי ברתיעה מאנשים ובתיפקוד שלי מול אנשים כמה שנים קדימה: תמיד היה לי חשש שהם באים במטרה לתקוף אותי, תרתי משמא. מעולם לא הרגשתי מקובל. מעולם לא הרגשתי שאני מספיק יפה חיצונית ופנימית. במיוחד ההרגשה התחזקה כשנהפכתי למשקפופר. לא עזר כשענדתי עגילים, כששמתי צמידים מחרוזים. תמיד ידעתי שאני פורץ דרך כשלבשתי ביגוד מיוחד אומנם לא מוחצן. מעולם לא אהבתי אנשים מוחצנים. מעולם לא אהבתי לבלות במועדונים. מעולם לא אהבתי להשתטח על קברי צדיקים, ...