זה אני

הלו........ אני פה. גם אני בן אדם כמו כל אחד ואחת. גם לי יש רגשות. אני לא שקוף. גם אני זקוק לחיבוק, לליטוף. לא אוהב שמדברים לידי בשפה שאני לא מבין כאילו זה משתמע שמרכלים עליי. גם לי יש חבילה כמו שלכל אחד יש את החבילה שלו.ה לא אוהב שלוקחים אותי כמובן מאליו. לפני כעשור היה מפגש כיתתי מבית ספר יסודי שלמדתי בו. נכפה עליי לארגן את המפגש הזה. ידעתי שמהמפגש הזה קשרים לא יחודשו, למעט שניים. המטען הרגשי - חברתי שהיה כלפיי אז נסחב עד עצם היום הזה. ציפיתי לקבל התנצלות ולו רפה על החרם הכיתתי - שכבתי, מה שבסופו של דבר לא קרה. האונס קבוצתי שעברתי בגיל 9, החרם הכיתתי - שכבתי פגעו בי ברתיעה מאנשים ובתיפקוד שלי מול אנשים כמה שנים קדימה: תמיד היה לי חשש שהם באים במטרה לתקוף אותי, תרתי משמא. מעולם לא הרגשתי מקובל. מעולם לא הרגשתי שאני מספיק יפה חיצונית ופנימית. במיוחד ההרגשה התחזקה כשנהפכתי למשקפופר. לא עזר כשענדתי עגילים, כששמתי צמידים מחרוזים. תמיד ידעתי שאני פורץ דרך כשלבשתי ביגוד מיוחד אומנם לא מוחצן. מעולם לא אהבתי אנשים מוחצנים. מעולם לא אהבתי לבלות במועדונים. מעולם לא אהבתי להשתטח על קברי צדיקים,