זה אני

היום השני של ראש השנה התשפ"ד. שייגמר כבר החג הזה, היום הזה. ארוך מדי לטעמי. מאז שאבי נפטר לפני 11 שנה אין לי שום סבלנות וסובלנות לשום חג. במיוחד מאז ששמעתי חדשות לא טובות בבבוקר של ערב חג (לא בא לי כל כך לדבר עליהן ולהתחיל לקבל רחמים. גם ככה אף אחד ואף אחת לא יהיה ותהיה לצידי בימים הקשים) ומאז הוא נהפך מבחינתי למועקה אחת גדולה. גם ככה בנות המשפחה נעלמות כשצריך אותן, הן קיבלו רמז עבה מאוד אך שומרות על שתיקה רועמת. האם אני חזק יותר ממה שאני חושב? אני לא יודע וגם לא בטוח.  האם אני צריך כתף לבכות עליה פיזית ולקבל חיבוק? זה בטוח. הבנתי: "ישראל, אתה כבשה שחורה במשפחה ובחברה. גם ככה אתה לה"טבי ואתה מהווה בושה למשפחה וכחבר. אנחנו, כמשפחה וכחברה, לא רוצים.ות להיות איתך בקשר". נתראה בהלווייה לכשתתקיים ובשבעה. אם תבואו בכלל. ****************************** אני מרגיש קרוב מאוד ולהגיד שזהו, לא בא לי להמשיך את החיים האלה יותר, נמאס לי, נמאס לדאוג לכולם, נמאס לי להקטין את עצמי, נמאס לי מכל השדים המזוינים האלה בראש שלי, אני לא מצליח לחשוב מבלי להרגיש שהמוח שלי עומד להתפוצץ בכל רגע

הדס דרגצקי אגמון כתבה בספרה "יומנה של גרושה" בצורה הכי מדוייקת . אומנם נכתב בלשון נקבה אבל זה כל כך נכון בלשון זכר ולגביי במיוחד. " כל כך רציתי להיות הנבחרת שלו. הרגשתי שאני כמהה למישהו שיתגעגע ויבחר בי, ולא באחר או אחרת, שהזמן שלי לצידו ימלא אותו באושר כזה שהזמן עומד בו מלכת. התגעגעתי למבט, לרגש, למגע. כמהתי לצחוק שלא פוסק, לשאלה מתעניינת ברצון לדעת סתם כך מה שלומי. השתוקקתי לשתף אותו בכל פסיק שקרה היום, לנופף בכנפיים שכוחו של המבט שלו ידע להלביש לי. אבל הרגשתי שאני כבר לא הנבחרת. אני כבר לא הבחירה. הרגשתי לבד. אני עוד משהו קבוע בסדר היום, אני כבר לא הנשמה עם הלב הכי גדול. אני פשוט משהו נוח, שהופך את השגרה יציבה ובטוחה. מבחוץ העולם ראה שאני חזקה ויכולה לנצח הכול, איך הפכתי סלסלת סנדביצ'ים לחברת קייטרינג, אבל אני רק ראיתי איך אני מתפרקת לרסיסים ומאבדת נשימה. הלב שלי סער, צמא לעוד רגע של אהבה, לשוב להיות נחשקת, לחוות עוד ערב פשוט אך עצום. נכון, כבר ראו את הגיל – קשה להסתיר אותו כשאת מתקרבת לגיל חמישים – אך רציתי להאמין שיש בי עוד נשמה צעירה ושובבה שרוצה לטרוף את החיים