זה אני

יום השנה העשירי לפטירתו של אבי. היום זה גם יום השנה של סבי מצד אבי ז"ל שלא זכיתי להכירו. היום התעוררתי בבהלה בשעה 03:00 בבוקר. לא בגלל פצ'וצ'ו אלא בגלל שפתאום הרגשתי מועקה עד מחנק עם הרגשת טילטול חזקה. מודה שלא יכולתי להירדם שוב ולו עוד שעה אחת נוספת בגלל הרגשות הללו. קמתי האכלתי את פצ'וצ'ו ועוד התלבטתי האם להירדם לעוד חצי שעה עד 3/4 השעה אך חששתי לתפוס את השינה שוב. קמתי סופית וציחצחתי שיניים ושטפתי פנים והתחלתי להכין לי ספל גדול של קפה שחור עם ארוחת בוקר שלא נהנתי ממנה בכלל. היה לי קשה כל ההתנהלות הזאת. ידעתי שהמונית שהזמנו שתקח את אמי ואותי לבית העלמין ירקון אמורה להגיע. שנאתי את המחשבה ללבוש מכנסיים ארוכות. שנאתי את המחשבה לנסוע לבית עלמין כי עדיין אני לא מצליח לעכל סופית בתת מודע שלי שעברו כבר עשר שנים מאז פטירתו של אבי בטרם עת. נרות הנשמה דלוקות כבר מאתמול בערב, שתיים במספר, הן הזכירו לי כל העת. הידיעה שהביקור בבית העלמין יהיה קצר מבלי אפשרות להתייחד עם זכרו של אבי ז"ל. מבחינתה של אמי שתבדל לחיים ארוכים וטובים זו רק אבן ולא מאפשרת לי להיות עוד קצת כי מבח

א  לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר  אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ. ב  כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר. ג  וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם. ד  תחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה. ה  וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. ו  הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ. ז  בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה. ח  יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר.  ט  יהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה. י  וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מחָרְבוֹתֵיהֶם.  יא  יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ. יב  אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו. יג  יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם. יד  יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹתָיו אֶל יְהוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח. טו  יִהְיוּ נֶגֶד יְהוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם. טז  יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנ

במהלך הסופשבוע האחרון יצא לי הרבה לחשוב על מה שכתבתי לאחרונה. לא כולם אם לא הרוב ששלחתי להם את מה שכתבתי לא טרחו בכלל לקרוא את מה שכתבתי, זו זכותם המלאה לא לקרוא אבל לבוא לשפוט אותי מבלי לקרוא את מה שכתבתי ומשתף ושאני מתבכיין ושאני מצפה מהאחרים ושעליי לדאוג לעצמי. במילים אחרות: לדאוג לתחת שלי ולחשוב שהשמש זורחת מהתחת שלי. הבלוג שלי הוא שלי והוא סוג של יומן אישי אם אני נותן לכם הצצה ליומן האישי שלי זה לא אומר שיש לכם את הזכות לשפוט אותי. היו גם אנשים שחשבו שחיי הסקס שלהם מעניינים אותי ומתקשרים דווקא בימי שישי בשעות אחר הצהריים אם לא לפני כן מבלי להתחשב האם אני יישן או מתגרבץ או סתם מתפנן לי ולא בא לי לשמוע על סיפורי סקס. נכון, דיברנו גם עליי: חיי כרגע בבלבלה לחלוטין ולא בא לי לשמוע על חיי המיטה שלכם. ו נכון, אולי שימשתי להם איש סודם לחלקם מצד שני חאלאס אני לא אוהב לשמוע את זה למרות שהבהרתי שזה לא מעניין אותי. עוד כעסו עליי שאני לא מעדכן אותם בחיי הפרטיים: הלו............ אני לא אמור לפרסם ולצעוק ויש גבול, אני פועל בטאקט. בסופו של דבר נחסמתי על ידם, סבבה אני לא בוכה ואני לא מתייסר על כך.

בדיעבד כשאני מסתכל לאחור לבית אבא ואמא שלי אני מבין........ שגדלתי בבית שהכיל הרבה רעל!!!!!! רעל מניפולטיבי רגשי. וזה חילחל לתוכי. הייתי ילד רגיש. הייתי כמו בוב ספוג. וזה ליווה אותי כל השנים עד עכשו. התנהגתי ככה במשך שנים כי חשבתי שזה נורמטיבי ובגלל זה לא היה נעים להיות בחברתי. חשבתי לתומי שיש לפעול ככה: לוותר על עצמי, על תחושותיי, על מחשבותיי, חלילה למצוא זוגיות חדשה ובריאה ולהכיל את אמא שלי שהיא אישה חלשה ריגשית, להיות מוחצן כשבאותה מידה להיות מופנם, להתנהג כמו ילד. איך פעם פסיכולוג שטיפל בי אמר לנו את זה? "גב' סוזי, את והבן שלך מחוברים בחבל הטבור עדיין למרות שנותקתם ממנו בזמן הלידה". אלה לא היו חיים בכלל. היום אני מבין את אחותי למה היא התנתקה שנה אחרי פטירתו של אבינו. נכון לכתיבת השורות הללו אני לא יודע איך אני הולך לפעול אבל דבר אחד זה בטוח שעליי להתחיל בתהליך של ניקוי רעלים: לשקם את עצמי, לנקות את רגשותיי ולהבין שהעולם לא מסתובב סביב מניפולציות רגשיות. תהליך זהה לתהליך שעברתי בזמנו כשנפרדתי מהאקס התימני שלי אחר מערכת יחסים ארוכה של עליות ומורדות (11 שנה נטו, 19 שנה ב

התחלתי טיפולי דיקור סיני ושיאצו אתמול. כולי תקווה שזה יעזור לי במקביל לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי ועיסוק. לפני כל טיפול בדיקור סיני אני אצטרך להוריד את הצמידים שיש לי ביד ימין  כי גם היא הולכת לקבל מחטים. הופתעתי שגם הרגליים שלי מקבלות מחטים. ********************** החלטתי ש - : 1. הבלוג שלי הוא סוג של יומן אישי. 2. להפסיק את פירסום הפרקים מהבלוג שלי בין החברים. הגיע הזמן להפסיק לשתף      אותם בתחושותיי, בהרגשותיי שהרי לא  את כולם זה מעניין. מצד שני, זה עלול לפגוע בי.      מי שיירצה לקרוא את הפרקים בלוג שלי הוא ייצטרך לטרוח ולחפש.  רק מתי מעט יקבלו      את הפרקים שלי מהבלוג. 3. להפסיק לחפש תשומת לב. 4. להפסיק להתנצל. 5. להפסיק להצטדק. 6. להפסיק להתרפס. *********************** מודה ומתוודה: אני נאמן לחינוך שקיבלתי בבית הוריי ולעקרונות שלי. לא מזגזג. לא חושב שהשמש זורחת לי מהתחת. באותה מידה לא מצליח להבין אנשים שמשנים את דעתם על פי הרגשתם ועל פי כעסם את העקרונות שלהם ואת אורח החיים שלהם: לא יכול להיות שביום אחד אתם שומרי מסורת וכעבור יומיים אתם לא כי החלטתם שנמאס לכם ושהקב"ה מנסה אותכם

הביקורת אצל הרופא שלשום הייתה מתחת לכל ביקורת. פשוט הרגשתי שהוא זורק אותי מכל המדרגות ועוד בטענה של "אני רופא מנתח ואין לי זמן בשביל ביקורות". מילא אם לא היה אומר לי לחזור לביקורת לפני חודשיים וחצי וחזרתי בכל זאת. לטענתו, עליי להתאזר בסבלנות ולהמשיך בטיפולי פיזיותרפיה וריפוי ועיסוק משום שהריפוי לוקח זמן רק הוא לא יודע כמה זמן להגיד מאחר וזה אינדבדואלי. כשהוא שמע את הביקורת שלי על מכון הפיזיותרפיה שמזלזלים בהנחיות שלו לגבי טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיבים בעוד שלגבי טיפולים בריפוי ועיסוק יש לי עד 3 טיפולים בשבוע אזי הוא התעשת ואמר "בוא ונתחכמה להם" ונתן לי הפנייה למכבי טבעי בכדי שאקבל טיפולים משלימים. (אני לא הייתי צריך את ההפנייה שלו למכבי טבעי מאחר ופניתי אליהם באופן עצמאי ויש לי תור השבוע אליהם). עוד לצאת מהקליניקה שלו ואז להגיע הביתה ואז לקלוט שהוא נתן לי סיכום ביקור רפואי מלפני חודשיים וחצי. כשניסיתי להשיג את המזכירות בקליניקה שלו פשוט לא היה מענה ובמוקד ללא הפסקה של קופת חולים "מכבי שירותי בריאות" לא ניסו לעזור לקחת הודעה עבור המזכירה שלו והעבירו אותי מאח