זה אני

כשהייתי ילד בשנות ה -  70 במאה ה - 20 העולם היה נראה אחרת. היינו יותר נאיבים. שכנים היו שכנים. הייתה יותר תמימות. העולם נראה עגול ויותר קטן. המוסר היה מוסר שהסיר במהירות האור את השחיתות. אישית, אני מתגעגע לימים ההם. כמובן, לא לימים של בית הספר היסודי שלמדתי. אם היה אפשר לקפוץ בזמן אזי הייתי מדלג על התקופה ההיא, במיוחד על השלוש שנים האחרונות בבית הספר. הסיפור ידוע, נדוש ונטחן מספיק מכל הזוויות. מצד שני, אני לא מתגעגע לחברויות של אז. מודה וירוחם. במבט לאחור, אלה לא היו חברויות של אמת. כשאני מסתכל לאחור לאותה תקופה אני מבין על עצמי הרבה מאוד דברים: לא הייתי בעל תעוזה. לא עשיתי דברים שהיינו אמורים לעשות כילדים / בני נוער. העדפתי תמיד להיות בסביבה המוכרת לי. לא הייתי ילד מרדן. בסלנג של ימינו: הייתי ילד חננה. רק היה חסר אז המשקפיים של היום. המשמעת והחינוך שקיבלתי בבית - השפיעו עליי גם ביומיום. אוי ואבוי אם לא הייתי מתנהג כראוי, כך הייתי אומר לעצמי. פחדתי מהצל של עצמי. חשבתי לתומי שמסתכלים עליי ועל כל צעד וצעד שעשיתי. סוג של חי בבית של האח הגדול. היום אני מבין מדוע הרבה התרחקו

בשבוע הבא יחול שנה מאז שהתגלה אצלי סרטן. סרטן הערמונית. רק מבדיקת דם שיגרתית שהייתי מבצע כל חצי שנה מאז שאני בן 20. ההרגשה הראשונה שהייתה אז הלם. למה לי? מדוע אני? מה עשיתי? ומיד אחר כך נכנסתי למערבולת רגשות נוראית: כעס וזעם לצד בכי. האשמתי את העולם ואחותו שלא בזה שחטפתי סרטן ושאף אחד לא מבין אותי כראוי. בעוד שהיו חברים וחברות בודדים שחזרו ואמרו שאפשר לצאת מזה כל עוד תפסתי את זה בזמן. גם האורולוג שלי תפס את הראש ולא הבין מדוע דווקא לגבר בן גילי - אז הייתי בן 49 - זה התגלה. לצד הרגשות התחילו גם הריצות אחרי בדיקה אחר בדיקה על מנת לאשש את הגילוי. במקביל, גם לאסוף אינפורמציה ככל האפשר מהו סרטן הערמונית, שיטות הטיפול, אחוזי ההצלחה בטיפול, וכולי. במילים אחרות: להיות בשליטה. במקביל כל זה להמשיך בחיים היומיום שלי: עבודה, הדאגה לאמא שלי ולהיות אוזן קשבת בשבילה כשצריך, לטפל באלפונסו החתול שלי - שהשתדל להיות בקירבתי כל הזמן כי הרגיש שעוברת עליי תקופה לא קלה. שתבינו, אני לא מחפש איחולי בריאות מהירה. אני לא מחפש רחמים עצמיים. אני מחפש רק לשתף, לדבר. כשכל התוצאות איששו את התוצאה האחת והי

לא מתיימר לבכות...... שקר!!!!! אני אמור להתיימר לבכות אך ללא הצלחה. כשאני חושב על רצף האירועים שעברו עליי בכמעט 7 שנים האחרונות אני מבין שאני אדם חזק מאוד. שהמשפט הידוע: "מה שלא הורג הוא מחשל" נכון מאוד. למרות שלא היה מזיק לי קצת לבכות על מנת לשחרר. מאז שאבי נפטר לפני כמעט 7 שנים - באוגוסט הקרוב זה יהיה 7 שנים - עצרתי הרבה מאוד מהרגשות שלי ושיניתי פאזה בכדי לטפל באמי שתבדל לחיים ארוכים - לא שהיא זקוק לטיפול יומיומי, תודה לאל, היא אישה חזקה ופעילה פשוט להיות לצידה ולהקשיב לה, כשיש צורך. לא בכיתי מאז שאבי נפטר. בעצם, רק בשבוע של השבעה בכיתי רק 3 פעמים: ביום הקבורה, ביום ההולדת שאבי היה אמור לחגוג 77 וחל במקום זה השבעה, וביום שקמנו מהשבעה. מאז לא בכיתי. לא שלא היה לי צורך לבכות, היה לי צורך גדול מאוד לבכות ולו רק בכדי לשחרר ולו במעט את הכאב, את הגעגועים אליו. בכיתי דרך אמי. ידעתי לאורך כל הדרך, שההדחקה הזאת של הרגשות תפגע בי במוקדם או במאוחר. גם ההתנתקות החד צדדית של אחותי מאיתנו לא הוסיפה, בעליל. עדיין, לא בכיתי ולו במעט. די האשמתי את ההדחקה הזאת בהתפרצות סרטן הערמונ