אז מי אמר שחתולים סיאמים לא יכולים לאהוב?
לפני שלוש וחצי שנים אימצתי חתול סיאמי. גילוי נאות: משחר ילדותי הזהירו אותי מחתולים, הן בגלל המחלות שלהם והן בגלל רגישות משפחתית לחתולים. אני זוכר במעומעם סיפור שאבי ז"ל סיפר לי שקרובת משפחתו רחוקה נפטרה בגלל רגישותה לחתולים. תמיד אהבתי כלבים באשר הם. תמיד רציתי לאמץ כלב. כל עוד חייתי בבית הוריי לא היה על מה לדבר על אימוץ חיה, באשר היא. נאמרו לי תירוצים כאלה ואחרים. מצד אחד, ידעתי שחתולים בכלל הם כפויי טובה, כי ככה סיפרו לי. מצד שני, שמעתי על סיפורים שהם יודעים להחזיר אהבה. כשנגמלה בדעתי לאמץ חיה עשיתי חושבים עם עצמי: מצד אחד, לאמץ כלב שרוב היום הוא יהיה לבד בבית - כי אני עובד במשמרות מטורפות - ולמעט השעות הבודדות שאהיה בבית זה יהיה להוציא אותו לטיולים ולשינה טרופה ובקושי אשחק איתו. מצד שני, רציתי חיה לאמץ. לכן, נגמלה בדעתי לאמץ חתול, שהוא יודע להסתדר לבד בבית, רק שיהיה לו אוכל ומים. וגם אז התחלתי לעשות מחקר יסודי בנושא: איזה חתול לאמץ? חתולי רחוב קשה לי היה לאמץ כי הם מאוד תוקפניים בגלל שהמציאות מחייבת אותם להיות תוקפנייים. ואז עשיתי השוואה בין חתול סיאמי לב