להיטען מחדש

רק רוצה להינעל בבית שלי.........

להנאות מהשקט

להנאות מהשלווה

לרפא את הנפש ואת הנשמה שלי

לחיות חיים נורמליים, פשוט להיטען מחדש,

לא להרגיש שכל העולם על הכתפיים שלי

להפנים שרק אני דואג לגוף ולנשמה שלי, לא אף אחד.

גם לי מותר לחשוב שהשמש זורחת לי מהתחת.

אני עדיין לא מנהיג, אני עדיין לא מציל של העולם ושל אף אחד.ת אני מנהיג ומציל של עצמי בלבד.

לא מתאים לך?? את.ה רואה את הדלת?? את.ה מוזמן.ת לצאת דרכה ולא לחסום אותה.

************************************************

השנה ערב יום השנה לפטירתו של אבי יוצא ביום ההולדת שלו ה - 90.

כמה סימבולי שזה יצא באותו יום. יום רביעי בשבוע. אבי ז"ל תמיד התגאה בזה שהוא נולד ביום בריאת השמש, יום רביעי.

אני חי יום יום עם רגשות אשם שלא התעקשתי יותר בצורה מאסיבית לקחת אותו לרופאה שלו כשהוא התלונן על כאבים בצד השמאלי של הגב שלו. כשהוא סירב ללכת לרופאה אז שלא התעקשתי לקחת אותו לבית חולים ולמצוא לעצמי מחליף למשמרת שהייתה לי באותו יום. רגשות אשם קשות מאוד. זו הלקאה אישית עצמית מאוד קשה, סיזיפית ברמות עד זוב דם. 

לא יכול לבכות יותר מאז אותה שבעה, לא שאני לא רוצה לבכות: נהפוכו אני רוצה. הדמעות לא יוצאות לי. אני יודע שבצורה כזאת או אחרת זה ייתנקם בי מבחינה בריאותית. נורא חושש שהסרטן שהיה לי יחזור שוב ובגדול.

כן............

אני צועק כאן בגדול לקבל חיבוק פיזי לשים את הראש על הכתף של הצד השני ולא לדבר. רק לקבל חיבוק. אל תבטיחו לי חיבוק וירטואלי. אני זקוק לחיבוק פיזי ולשתיקה.

לפני 13 שנה איבדתי את אבא שלי שהיה אבא היה חבר היה יועץ.

הזמן לא עושה את שלו הגעגוע רק מעמיק. אין נחמה בכלל.

אחותי לא מעניינת אותי בכלל. לא היא ולא רגשות האשם שלה. מספיק אני מתמודד עם שלי.

************************************************

עכשו,

אני עושה הכל אבל הכל למען אמא שלי ולבריאותה.

לא מוכן גם לאבד אותה.

נלחם מלחמת חורמה.

אחותי לא מעניינת אותי בכלל. אם היא לא פה בשביל אמא שלנו ולעשות דרכה תיקון לזיכרו של אבא שלנו זו בעיה שלה.