זה אני

מאז ומתמיד טענתי שאנחנו חייבים לחזק את הסכמי השלום שלנו עם הממלכה ההאשמית של ירדן ועם מצרים. עם מצרים נכון השלום הוא שלום קר ויש לחמם אותו. לתת מקום גם לחרם התרבותי על מנת ששני הצדדים יבינו שהשלום יותר מועיל ופורה מאשר חרם תרבותי. עם הממלכה ההאשמית של ירדן מתמיד ניהלנו קשרים עוד לפני הסכמי השלום. יש לנו איתם את הגבול הארוך ביותר. יש לנו אינטרסים ביטחוניים וכלכליים כאחד. לאור ההתפתחויות עם האירנים והחיזבאללה שמהווים איום כולל על האזור - חובה עלינו לחזק את הקשרים עם מצרים וירדן, להעביר דרכם מסרי פיוס ורצון טוב להסכם שלום עם הממלכה הסעודית. ברגע שנשיג הסכם שלום עם הממלכה הסעודית נוכל ארבעתנו לעמוד כנגד האיום של איראן ושלוחותיה. לצערי הרב, עם הפלסטינאים לא ייצא כלום: לא יהיה שום פיתרון מדיני שהרי הפלסטינאים הם הווארסיה של ימינו של הפלישתים מהתנ"ך. אני לא מתיימר להשיא עצות לנתניהו מאחר והוא מציג את עצמו כידען ומבין גדול והוא לא מבקש הצעות מאחרים, במיוחד מסמולאנים מחוררי מלחמות כמוני. אני כן מתיימר לקרוא לנתניהו, לנשיא א-סיסי, למלך עבדאללה ה -2 המלך הירדני, למלך סעודיה להיפגש

יום כיפורים שנת 2018. השנה החלטתי שאני לא צם. מאז שהייתי בן 9 אני צם, במשך 40 שנה. הייתה לי תמיד יראת כבוד מהיום הזה: הפחד, החשש מעוצמתו של היום ושל הצום. במשך השנים די סבלתי מתופעות הצום ולא רק מתופעות הצום אלא גם כאבי גב תחתון, כאבי ראש, מהקושי בלהתפנות בשירותים, וכו'. השנה החלטתי לא לצום לא בגלל הסיבות הנ"ל אלא בגלל שהגעתי לתובנה: אם אני שומר על כבוד האדם באשר הוא ונזהר בכבודו, יודע גם לבקש סליחה - ולו במקרה של ספק קטן כלשהו - אז מדוע עליי לצום? שהרי אני נוהג כל השנה על פי דברי הפסוק: "המקום אינו סולח לאדם עד אשר זה לא מבקש סליחה מחברו".  מדוע עליי להחמיר עם עצמי על פי דיני יום כיפור כשהחרדיים - הלאומיים והספרדים כאחד - עצמם אינם מחמירים עם עצמם? כמובן, אני מקפיד על מנהגי ערב יום כיפור כפי שספגתי מבית אבי ואמי. אחד מהם הוא העלייה לקברה של סבתי האהובה ז"ל, שהשנה מלאו 40 שנה לפטירתה, סבתי ז"ל - אמו של אבי ז"ל - קבורה בבית העלמין שבחולון. עד לפני 6 שנים, כשאבי היה עוד בחיים היינו עולים ביחד לקברה אומרים תהילים על קברה שוטפים את קברה ומבקשים בקשות